איזו שעה מחורבנת להיתקע בפקק. בחלקו הדבר באשמתי, מכיוון שאני
אף פעם לא בודק את הדיווחים, אבל מי כן בודק באחת בלילה? וחוץ
מזה אם כולם היו כל כך חכמים הם לא היו תקועים כאן יחד איתי.
נו כבר, לעזאזל. אין דבר יותר מעצבן מפקק לא צפוי. פקק בבוקר
כשכולם נוסעים לעבודה לא מפריע לי. אבל פקק כשלא אמור להיות,
כשרק ציפיתי להגיע הביתה על כביש ריק, זה נורא. והכי גרוע שגם
את הרדיו אני לא מצליח לשמוע. שמתי יוסי סיאס אבל אי אפשר
לשמוע מילה בגלל המוזיקה הערבית ששומעים בקולי קולות במכונית
שלפני. לפחות אני חושב שזאת המכונית, כי חלון הנהג פתוח. הייתי
סוגר את החלונות שלי אבל מעבר לכל גם מחניק ואין לי מזגן. איזו
מוזיקה דוחה. לא שאני גזעני או משהו אבל החליל הזייפני הזה
משגע אותי. בין המחשבות שלי אני קולט מהרדיו חלקי משפטים שלא
לגמרי מתחברים: "איך זה היה לגדול ככה", "ובכל זאת, כאשר את
פוגשת את אמא", "לפי ההצעה, יחויבו נהגי מוניות בדיווח". אני
קולט שהתחילו חדשות ומתחיל לחפש תחנות אחרות. כך יוצא שבדיוק
אני מגיע לדיווח התנועה כשהוא נגמר ומפספס את הפקק שלי.
והמוזיקה הזאת! המבטים שאני מחליף עם הנהג במכונית לידי
מבהירים שגם הוא חש כמוני. לפחות בינתיים התחלנו קצת לזוז.
המוזיקה עדיין שם. ברגע שהתנועה תשתפר קצת אני חייב לעקוף את
המניאק הזה. הנה הוא עובר ימינה, תודה לאל.

המניאק פנה אבל מסתבר שהמוזיקה לא באה ממנו. היא קצת נחלשה,
אבל היא עדיין באוויר, כנראה איזה מניאק אחר. אני לא מצליח
לזהות מי בדיוק, מה שמוזר כי התנועה כבר די דלילה. אני פונה
לכביש לכיוון המושב ועכשיו משהו נראה לי ממש לא בסדר. עד כמה
שאני מצליח לראות, אני לבד על הכביש. אמצע הלילה, אפילו תאורת
דרך אין כאן, ואני עדיין שומע את המוזיקה הדפוקה הזאת מבחוץ.
מה הולך פה? נעצור בצד. אני מאותת מתוך הרגל ויורד עם האוטו
לשוליים. המוזיקה עדיין שם. אני מכבה אורות והיא שם. מכבה את
הרדיו והיא עדיין מחוץ למכונית, נשמעת מעל לטרטור המנוע. אני
שולח יד כבדה למפתחות ומכבה את המנוע. בבת אחת משתרר שקט
מוחלט. אין מוזיקה, אין מכוניות, רק צרצרים. כמו אידיוט, אני
מושך בידית שפותחת את מכסה המנוע ויוצא להסתכל שם. הכל נראה
בסדר, עד כמה שאני מצליח להבחין בלי אור ובלי הבנה מינימלית
במכונאות רכב. מה שכן, פתאום אני שם לב שנהיה קור אימים. אני
נכנס חזרה
לאוטו ומתניע אותו. עכשיו המנוע לא נדלק. אפילו אין סטרטר.

אני לא מאמין. אני נשען אחורה בייאוש ובוהה אל תוך החשיכה. מה
לכל הרוחות אני אמור לעשות עכשיו? עיני מתרגלות בהדרגה ללילה
ואני מתחיל לראות את הכביש, את השדות, את שורת הברושים. ואז,
פתאום, ממש מולי, אני רואה מאיפה באה המוזיקה.