הירח מילא את הסלון באור כסוף. ישבתי מכווץ על הכורסה ורק
תחתונים לגופי. ליאורה הייתה בחו"ל מאז יום ראשון. כבר הייתי
מורגל בכאבים האלה שמעירים אותי משינה, אך זה הנוכחי בהחלט היה
מהחזקים. בהתחלה בקושי הצלחתי לנשום. לא היה לי אפילו כוח
להדליק את הטלוויזיה. חשבתי לעצמי על איך שבסרטים לאנשים במצבי
תמיד יש איזו תרופה, איזה כדור קטן בתוך קופסה בתיק שלהם או
בארון התרופות, והם רצים, כמעט כורעים תחת הכאב, להספיק ליטול
את הגלולה. בידיים רועדות הם תוחבים אותה בין שפתיים יבשות ואז
סוף סוף הם יכולים לשמוט את הראש אחורה, ונשימותיהם הכבדות
מתחילות לשכוך. או שאולי הם לא מספיקים להגיע אל התרופה. או
שלפעמים מישהו מתעלל בהם ומונע אותה מהם. אבל לי אין תרופה
כזאת. התרופה היחידה שרשמו לי משפיעה אחרי חודש, לא כמה שניות.
היה יכול להיות נחמד לרוץ ככה לארון התרופות. נו מילא. לגמתי
מהמים הקרים מדי והרגשתי איך הם עושים את דרכם במורד הוושט כמו
אגרוף.