נפשם של עדיני הנפש
מבוא:
מה שנכתב בחלק א' הוא, שלעדיני הנפש, קל מאוד מאוד להתמוטט
בפני הקשיים שמציבים בפניהם החיים בחברה.
אך צריך להדגיש שוב, אלה לא הקשיים של החיים בטבע אלא הקשיים
של החיים בחברה האנושית. אמנם החברה מצטיירת כמגנה על החלשים,
על החולים, על הלא שפויים, על הקשישים הסיעודיים ועל הקורבנות.
מערך שלם של עובדות סוציאליות, בתי מחסה ופסיכולוגים נועד
לעזור להם. ועם זאת, זהו עלה תאנה. בבדיקה זהירה ניתן לגלות
שברמת המהות, לחברה לא ממש אכפת מהחלשים, מהמנודים, מהקשישים
וכו'. ולא זו בלבד, אלא שקיומם המודגש מאיים על התדמית הצעירה
והמתקדמת שהחברה מנסה לשוות לעצמה. בסוף המסה מופיע, למשל, מה
שיש לפרופ' חיים חזן מאוני' תל אביב להגיד על בקשר ליחס החברה
לקשישים.#
ובחזרה לעדיני הנפש: הנזקים הממשיים לא נגרמים לבני אדם על ידי
התעללות מינית או תקיפה או אפילו התאכזרות. כל מבנה, תשתית,
ארגון והווי החברה - מאיימים ותוקפים את החלשים ואת עדיני
הנפש. אין זה דבר שניתן לשים עליו את האצבע ועם זאת זה הכול:
מהבעות פני אנשים ברחוב, הדרך בה הם פוגשים זה את זה, הדרך בה
הם מחנים את המכונית ועד הדרך בה הם אומרים שלום. הכול פוצע את
נפשם של עדיני הנפש.
החברה לא פוצעת אנשים שהם פחות עדינים, היא פוצעת בעיקר את
עדיני הנפש. ומדוע כך? ובכן, במידה מסוימת בגלל שהם עדינים,
אבל הרבה יותר בגלל המילה השנייה: נפש. אמנם עדינותם היא להם
לרועץ, אבל הבעיה אצלם היא נפשם. היא הבעייתית.
חלק א': הנפש
כותרת המאמר אינה 'עדיני הרגש', או 'עדיני החושים', או 'עדיני
הגוף', אלא 'עדיני הנפש'. ולא לחינם נוצר מטבע הלשון הזה:
'עדיני הנפש'. המונח עצמו לא סתמי ואינו נעדר משמעות. זו נפשם
שהיא עדינה ולא משהו אחר שבם.
הנפש, אותו חלק באדם שמוכחש על ידי כל מה שקולני, מוחצן, אטום,
שטחי, המוני ובינוני בחיי היום יום שלנו. דהיינו הכול בעצם.
הכול מתעלם מן הנפש, לא ערוך להתייחס אליה. כלומר כמעט הכול
בחיינו מצוי בכמה דרגות מתחת לרמת העידון שלה.
קשה גם לדבר עליה, כי היא לא מוחשית, אך עם זאת מאוד משפיעה.
כמו כוח המשיכה, או הכבידה: לא חשים בו אך הוא משפיע. או כמו
הזמן: לא חשים שהוא עובר, אך התוצר שלו ברור. כך גם הנפש. ועל
כן יש צורך בדימוי כדי להעביר את המסר והתחושה. ראשית היא כמו
אגל טל שקוף שמונח על אספלט תחת בולדוזר - כך הנפש במפגש רגיל
עם התדר היומיומי של בני האדם, אורחותיהם ודרכיהם. כל צורת
עיצוב הבית: הכלים, תכניות הטלוויזיה, הרחובות - הכול הוא מכבש
דרכים עבור אגל הטל של הנפש.
ונפשם של עדיני הנפש לא רק עדינה יותר, היא גם ממלאת אותם
יותר. הם פחות מסוגלים להתכחש לה. היא מאכלסת חלק יותר נרחב
מהווייתם.
עדיני הנפש הם מה שנקרא במטבע לשון אחר: בעלי נשמה יתרה. הנפש
שלהם רחבה, גדולה יותר. מה שעושה אותה לעדינה, רגישה ופגיעה
יותר. בעולם הגוף - גדול ורחב משמעו חזק. בעולם הנפש - גדול
ורחב משמעו חלש ופגיע.
ודימוי נוסף לנפש יהיה עדשה או אפונה:
אם הנסיכה לא יכלה לישון כשהעדשה (אפון) הייתה מונחת מתחת למאה
מזרנים - הרי שעדיני הנפש ישנים מעל מאות עדשים, כשמעל לעדשים
רק מזרן דקיק אחד. כך הם החיים בעבור עדיני הנפש. ואצלם הבעיה
אינה השינה אלא החיים. איך יחיו ומתחתם מזרן דק אחד, ומאות
אפונים קשים?
ומכאן שכמעט הכול פוצע אותם. מדיר שינה מעיניהם, מטלטל אותם
ובעיקר חודר פנימה, מפר את האיזון העדין של נפשם עם המציאות.
מגרש אותם מקשר עימה. והם, שהנפש היא כל קיומם והווייתם -
נותרים עם דימוי עצמי מרוסק ועם ריקנות פנימית. ואלה נותרים
לאחר נסיגתה והתכווצותה של הנפש. וזו מתכווצת ונסוגה בגלל
הגסות והברוטאליות של מערך החיים הרגיל ביום יום.
עד כאן לגבי נפשם הגדולה של עדיני הנפש.
חלק ב': להפוך ללוחם
מן הסתם, רבים מקרב עדיני הנפש הקוראים שורות אלו, ירצו מאוד
לדעת מה אפשר לעשות, אם בכלל, בין אם לגבי עצמם או למשל לגבי
יוצא חלציהם, עדין נפש, שהולך לקראת מסלול קשה שכזה.
ובכן, מה שהנפש העדינה זקוקה לו הוא מגן ומושיע. ולא יבוא להם
מגן ומושיע אלא מתוכם. אין ברירה לעדיני הנפש אלא להפוך
ללוחמים ללא חת, היוצאים אל העולם כדי להגן על נפשם. להציב
טריז בינה לבין הגסות והאגרסיביות המאיימים לחדור פנימה. כן,
כן, אותם עדיני נפש אמורים לחיות בדואליות: מצד אחד לחבק את
נפשם ולשאוב ממנה עדנה ורוך. ומצד שני לטפח בעצמם את דמות אביר
ימי הביניים היוצא להגן על הנסיכה השבויה, או הלוחם הסמוראי
היוצא להגן על כבוד השוגון בטירה.
http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=101
וזאת הוא יצליח לעשות רק אם יצליח להיות יאנוס בעל כפל הפנים -
צד אחד כלפי פנים, כלפי הנפש, וצד שני כלפי חוץ, כלפי החברה,
כלפי העולם. ורק אם יעשו זאת, יצליחו לשרוד ולאפשר לנפשם
העדינה את המרחב הפנימי.
כאן הפרדוקס בהתגלמותו: דווקא העדינים, אלה שמתפרקים עם כל
מעמס שהוא מעט מעל לממוצע, אלה שכל ישותם מזדעזעת עם כל עוינות
וטרוניה - דווקא הם חייבים להפוך לגזע של לוחמים אצילים,
עשויים ללא חת. דווקא הם, במיוחד הם.
להיות לוחמים שלוחמים מתוך הצורך להגן על קודש הקודשים האמיתי:
הנפש.
לוחמה שלא באה לשלוט, שלא באה מתוך צורך להעצים את כוח האגו,
אלא מתוך צורך ליצור מרחב פנימי מוגן, שבתוכו תשתמר עדינות
נפשם, שבתוכו תוכל לשרוד.
מה שנקרא בקלישאה הידועה: נלחמים על נפשם.
עבור רוב בני האדם, הנפש הנה מושג ערטילאי, שנתפס יותר כתיאור
פואטי של משהו לא ממשי. ואילו עבורם הנפש הנה יותר אמיתית מן
המוחשיות של מה שהם רואים ושומעים.
עם זאת, זהו קיום אמיתי מבחינת ההשפעה שלה על חייהם והרגישות
שלה להשפעות העולם החיצון. אך אין להם ידיעה אמיתית וברורה
שהיא אכן קיימת.
כך שעדיני הנפש לא רק מופגזים על ידי כל שמאיים על הנפש, ולא
רק שהנפש מאוד אמיתית עבורם מבחינת התגובה שלה למציאות, אלא
כדי להוסיף לתסבוכת, הם חשים דברים שבאים מהנפש, אך לרוב לא
יודעים שזה בא משם. להם נראה שהם פשוט רגישים מדי, או מתוסבכים
מדי. ובמצב הכי גרוע, הם תופסים את תגובתיות היתר של נפשם
כעדות לכך שמשהו במערכת הפסיכולוגית שלהם לא מתפקד כשורה.
ועם זאת, אם הם לא רוצים להפוך לשבר כלי, עליהם להפוך
ללוחמים.
הם עדינים יותר מהרוב ועל כן חייבים להפוך ללוחמים.
הם מאכלסים בתוכם שכיית חמדה שעושה אותם רגישים ופגיעים, ועל
כן עליהם להפוך ללוחמים.
עליהם להפוך ללוחמים, לא מכיוון שיש בהם כוחנות או יצר שלטון,
אלא בגלל שיש בהם משהו שהוא כל כך רגיש, פגיע, חסר אונים מחד,
ומיוחד, נדיר ויקר מציאות כל כך מאידך - הנפש.
# הקטע הבא לקוח מן ההקדמה לספרה של ד"ר טובה גמליאל, 2005,
"סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה". אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה
לאור.
"הזקנה היא מחוז אין חפץ בו, לא רק לרוב באי עולם בחברה בה אין
הבטחה לחיים שלאחר החיים אלא אף לחוקרים והוגים האמורים לפענח
את צפונותיה. מדעי ההתנהגות - פסיכולוגיה, סוציולוגיה,
אנתרופולוגיה - ממעטים לראות בזקנה תופעה אנושית העשויה להיות
מקור להבנת האדם, ומגבילים בדרך כלל את עיסוקם בה בהשלכותיה
החברתיות-כלכליות-אתיות, ובכך רותמים את עצמם לשירותו של סדר
יום תרבותי שאחרית החיים מודרת ממנו. זוהי התכחשות שסיבותיה
ברורות ונעוצות במבנה תרבותי המקדש התקדמות והתפתחות ומוקיע
נסיגה ובלייה, ותוצאותיה הן הרחקת דמות הזקן מזירת השיח
הציבורי והפיכתה לרוח רפאים המרחפת בין החיים לבין תשלילם.
אזור דמדומים זה הוא אך אחד ממתחמי הטאבו המעטים שעדיין נותרו
בחברה המטיפה להכרה באחרות לגווניה, מגנה דכאנות
ודה-הומאניזציה ומגנה על זכותם של מנושלים ומושפלים לקול
ולמבט. העדשה החברתית שבעדה מותרת התבוננות בעולמם של זקנים,
על פי אדוני הכוח והדעת, מטשטשת את נוכחותם הפיזית, מעצימה את
דמיונם לבני גיל הביניים ומציגה אותם כמי שנאחזים בכל מאודם
בקרנות המזבח של החיים. הגיחות המזדמנות אל המרחב הציבורי של
זקנים לא מורשים, כאלה שהמפגש עמם עלול להיות אות מבשר רע של
מוות וחידלון, גם הן מוסוות בעלי תאנה של טיהור מצפון חברתי.
נראותם הציבורית של זקנים פגועים, חולים, מנוצלים ונטולי בינה,
יותר משהיא מציגה מצב אנושי נתון, באה לעורר לפעולה מוסרית או
מוסרנית של כיסוי והסתר, המסירה את האיום שבחשיפה ובמודעות
שהיא גוזרת. חוקרי זקנה משתפים בדרך כלל פעולה עם מאמץ תרבותי
זה לפרישת רשת הסוואה מעל הזקנה ולמיסוך פניה מאחורי איפור כבד
של מושגי נוחם ותקווה כגון "זקנה מוצלחת", "רווחה נפשית",
"אינטגרציה" ו"משמעות" - שפה העוטה אצטלה "מדעית" של מספרים,
טבלאות ושבלונות תאורטיות ומתודולוגיות ומייצרת תרבות של משמוע
ואינוס הזקנה אל תוך מסגרות מבוקרות של שיח כלכלי-פוליטי,
המודד, מעריך וממקם זקנים על פי קרבתם או ריחוקם לדמות האדם
ה"נורמלי", ה"סביר", ה"ראוי", ה"תבוני", בן הזמן והמקום. אימת
הזקנה השורה על חוקרים מצטרפת אל העידוד הנדיב הניתן להם על
מנת שיאוששו את צורכי הניהול החברתי של זקנים ויספקו לעוסקים
בהם עילה מדעית להצדקת מעשיהם. כך נוצרת תרבות ידע על זקנה
שתאימותה למצבם הקיומי של נשואיה, הנחקרים הזקנים, מפוקפקת
ובעייתית. זאת ועוד, אטימותו של מחקר הזקנה לפוטנציאל הדעת
הטמון בהווייתם של יעדיו הופכת אותו ואת נשאיו, כמו ענפים
אחרים של מדעי ההתנהגות, לשרת מקצועי ברשות ובסמכות של ממסדי
ההגמוניה התרבותית השולטים בכיפה. כך הופך השיח האקדמי לבעל
בריתו ולבן דמותו של סדר היום הציבורי כאשר התלות ההדדית
ביניהם מונעת שינוי פרדיגמטי באף לא אחד מהם.
"האנתרופולוגיה החברתית עשויה הייתה לפרוק מעל עצמה את העול
החברתי הזה ובשם האתוס של הבנת האחר על פי דרכו ועל פי השקפת
עולמו להציע נתיב שיפרוץ את מעגל הקסמים של השמרנות והכניעות
האקדמית, ואכן בתחומים ידועים נמצאים באקדמיה חוקרים שהצליחו
לחתור תחת משטרי הידע מפוטמי הכוח הממסדי ולהציע חלופות
פרשניות, לעתים מהפכניות, להתבוננות על מקומו ועל מצבו של
האחר. כך למשל מנשבת הרוח הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את
הדיאלקטיקה בין הכפיף למשעבדו כתוצר של ייצוגים תרבותיים של
שליטה, היקסמות וחיקוי אל עבר קבוצות לאומיות, אתניות, מגדריות
ומאותגרות תפקוד של מנושלים ומודרים, אך אל הזקנה אינה מגיעה.
מעטים העיונים המחקריים בגורלם של זקנים כאחרים הראויים לזכות
בהכרה אקדמית, וזאת על אף שעל פניו האתר התרבותי של הזקנה
משופע בסממני ובסימני אחרות של שפה, זמן ויחסים חברתיים. ההסבר
להעלמת העין והעניין האנתרופולוגי משדה זמין ומזמין זה מצוי
כנראה, ובין היתר, במגבלותיה הפנימיות, המובנות, של
הדיסציפלינה האנתרופולוגית, שעקרונותיה האתיים והעיוניים
גורסים שאין מושא ידע שאינו נתון לניתוח תרבותי, שכל תרבות היא
פרי רוחו ופועלו של האדם ועל כן היא אינה קבועה ומכאן שכל ישות
המוחזקת כ"אחר" היא הפיכה. האחרות הזקנתית, בעיקר בגילוייה
המוקצנים של שיטיון, איבוד שליטה על סוגרי הגוף ותלות סיעודית
מלאה, אינה עומדת באף לא אחד מתנאי הכניסה הללו לזירת המחקר
האנתרופולוגי: היא מעבר לתרבותי, שלא לומר האנושי, היא מחזירה
כביכול את האדם להווייתו הגולמית הטרום-תרבותית, ה"טבעית",
אולי אף החייתית. מכל מקום, זוהי אחרות שלמרות הניסיונות
המועדים לכישלון להיאבק בעריצותו חסרת הפשרות של הזמן הביולוגי
המייצר אותה, היא בלתי הפיכה ועל כן טופחת על פניו של השיח
האנתרופולוגי שאינו מסוגל להכילה."
"את כל זאת ידעה ד"ר טובה גמליאל בהחליטה להיכנס אל ממלכת
הצללים - האחרים הלא נראים - של הזקנים השוהים במובלעת הזמן
והמרחב המוסדי, ובכל זאת הרהיבה עוז להציץ אל הפרדס האסור. זאת
ועוד, ד"ר גמליאל הוסיפה על חטא ההיבריס האנתרופולוגי את פשע
הסגת הגבול של הטאבו האוניברסלי של עיסוק באותו מסומן שאין לו
מסמן - המוות בכבודו ובעצמו. בעולם מודרני בו תופסות והולכות
החוויה הצרכנית והממשליות הביורוקרטית את מקומן של המסגרות
הטקסיות המתווכות בין חיי אדם למשמעותם, מורחק ומודחק המוות אל
שולי התודעה והמרחב. זהו המקום בו בחרה ד"ר גמליאל להתגדר,
ולחלץ מתוכו תיאור אתנוגרפי נדיר של התרבות שיצרו אלה שעברו
כרת חברתי ונותרו עם שיירי קיומם כדי לעבדם על פי מידותיהם ועל
פי צורכיהם החדשים. תרבות המוות, שאת היגיונה ותובנותיה מציגה
ד"ר גמליאל, מהלכת עלינו קסם ואימה - קסם על שום האסתטיקה
המובהקת של היגיונה הפנימי ושל המארג של פרטי היומיום השוזר
אותה, ואימה על שום כיבוי אורות המשמעות, האמונה, האמון והרצון
לחיות המאפיין את ימיהם ולילותיהם של שוכני המוסד. בשני ממדיו
של עולם סמוי זה, שאפס קצהו מבליח לנגד עינינו, אין שמץ מן
האקזוטיקה האנתרופולוגית המתחסדת והמתייפייפת בכבודו או בקלונו
של האחר הנחקר, ולא מן הגותיקה של התיאולוגיה של אלמות
סימבולי, יצירתיות, התפתחות והשלמה עם העצמי. הפיכחון המקפיא
שמעבירה אל הקורא ד"ר גמליאל באמצעות מבט הגורגונה של נחקריה
שהרגע הפך לתכלית, ופשר קיומם אין בו הבטחה לגאולה וגם לא
ניהיליזם ונואשות, אך יש בו תודעה ודעת, הנוסכים בעולם הצלמוות
הזה משהו מאווירת התוגה של אדגר אלן פו בתמהיל קפקאי של עמידה
לפני השרירותי ולפני נעדר התכלית והטעם.
"אילו הייתה ד"ר גמליאל ניגשת לחומרי החיים המיוחדים בהם נתקלה
בעזרת ארגז הכלים האנתרופולוגי השגרתי, לא היה עולה בידה לעצבם
ולהציגם בדרך הייחודית, המקורית והכובשת בה הם מועלים בספר
שלפנינו. כאמור, מוסרות המתודה וההמשגה, מצוות אנתרופולוגים
מלומדה, היו עלולות להיות לה לרועץ בניסיון להתחקות אחר התנסות
של היפוך יוצרות, הישרדות ותוהו ערכי וסמלי שאינם נענים לצופני
הפענוח המקובלים. אלא שד"ר גמליאל הצליחה להתיך עצמה אל תוך
כור המצרף של תרבות המוות של המוסד באמצעות אותם כלים שהיו
מסורים לה לאו דווקא מכוח הכשרתה המקצועית או מתוקף תשתית הידע
האקדמית בו היא שולטת, וודאי שלא עקב עמדה פוליטית, אתית או
אידיאולוגית בה היא אוחזת. הקול המרטיט, רחב-המנעד ובעל
המנגינה החד-פעמית אותו משמיעה ד"ר גמליאל בין תווי כתיבתה הוא
פועל יוצא של יכולת הבחנה מדויקת, טביעת עין מפלחת, עומק רגשי
ואינטלקטואלי חף ממסכות וטיוחים ובעיקר פואטיקה של שפה על גבול
השירה. סגנונו עתיר המכמנים התרבותיים-יהודיים של הספר מספיג
את האתנוגרפיה בסמלי זהות ושייכות קולקטיביים, הנוסכים בראייתם
המרוקנת מעבר ומעתיד של דיירי המוסד נופך מיתי אל-זמני, המאפשר
לכותבת לגשר בין החיים לבין המתים. תרבות השפה של ד"ר גמליאל
נותנת בידה כלים הולמים למלאכה הנראית כמעבר לכוחותיו של חוקר
בתפירת הקו המפריד בין חיים למוות. זהו מבע לשוני המפליא לחדור
אל אפלת מערת אפלטון ולהאיר את המאכלסים אותה מבלי להתפתות
לייצוגיהם התרבותיים. זהו ספר שהאומץ לו נתבע הקורא בקריאתו
שקול כנגד התעוזה שהייתה דרושה בכתיבתו."
פרופ' חיים חזן, אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2005
