אני רוצה לכתוב, אבל האצבעות שלי רק מלטפות את המקלדת. מעניין,
כמה שקשה לכתוב על פצעים בתהליך הגלדה... הרבה יותר קשה מאשר
ברגע הפגיעה.
החברים שלי מפנים לי עורף, הכי גרוע - לא בכוונה.
וכולם מאוכזבים ממני כל הזמן, שופטים אותי לפי תפקיד אחד קטן.
ואני רק רוצה לצעוק, שיפסיקו כבר! אני מישהי מאחורי אותו
תפקיד, אני בנאדם.
כולם מאוכזבים ממני כל הזמן. כולם ביקורתיים, כולם לא מבינים.
כולם, כולם, כולם...
שום דבר לא הולך, הכל נופל. כל החיים שלי הם דרך ערפל.
איבדתי את המוטיבציה, שכחתי את המטרה.
אני חושבת שאני מזדקנת,
כבר לא ילדה קטנה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.