יש לי בת נורא אגואיסטית, לא רואה ממטר, רק את עצמה.
והיא גם חצופה, היא אפילו העזה לומר לי שלמדה את זה מהטוב
ביותר,
שלמדה את זה ממני. כך היא אמרה , המרשעת הקטנה.
אני אימא שלה, מה לעשות, לא נתנו לי לבחור.
אני אימא שלה, אבל מה לעשות שאף לא פעם אחת קיבלתי ממנה חיבוק
ומילה חמה, נשיקה ומילה טובה.
היא אומרת שגם אחד כזה אני לא שווה.
למה היא כזאת מרוחקת? למי היא דומה לעזאזל? טוב,  זה לא מהצד
שלי, זה בטוח.
בעצם, איך אני יכולה להיות בטוחה. אני בכלל זוכרת או מכירה?
הרי הייתי רק כבת שנתיים כשכל זה קרה.

לבת שלי יש לשון חדה ,אשר כמו חרב מפלחת את לבי.
היא אומרת לי שאני אנוכית.
הבת שלי לא מתביישת לדבר כך אל אימא שלה, [ אבל היא כן מתביישת
בי לפעמים ]
אז איחלתי לה שהילדים שלה יעשו לה את אותו הדבר!

אני? אני האימא האידיאלית!
אני מבשלת ואופה כל צהרים אוכל טרי. אף פעם לא חיממתי מאתמול.
והיא מעזה להתלונן שהוא תפל ואומרת לי שאני כמו כל האנגלים.
כל שבוע אני קונה לה בגד יקר וגם כל חודש היא טסה לה להנאתה.
אבל היא עושה פרצופים ומסבירה לי שזה לא תחליף לאהבה.

והיא אומרת לי שאת כל הדברים האלה אני עושה כדי לנקות לי את
המצפון.
כדי שארגיש טוב עם עצמי.
והיא אומרת לי, שיש  דברים ,שגם הזמן והמקום לא יכולים לרפא.
למה היא כזאת חסרת התחשבות?
אז נכון שקראתי לה לפעמים "פשאקרעפט."
אז נכון שכיניתי אותה "אגלי דקלינג".
אז מה קרה? אפשר לחשוב. רגישה נהייתה לי פתאום.
וחוץ מזה הגיע הזמן שהיא תתחיל להתחשב בי ובמה שאני עברתי.
העולם לא סובב רק סביבה.

הבת שלי היא איומה ללא תקנה. היא אומרת תמיד:
"אימא שלי יפה ומטופחת מאד ואימא שלי היא ניצולת שואה, רואים
את זה מיד, זה ברור".
מכשפה הילדה, מכשפה.
מה היא בכלל יודעת על סבל, מה היא בכלל עברה בחייה השזורים עלי
דפנה.
"לי את קוראת אגואיסטית? זו את אם לא איכפת לך! זו את שהעזת
להביא לעולם
האכזר הזה ילדים ולא ידעת אף פעם איך להיות אימא. אני הייתי
האימא שלך
ואת התנהגת כמו הבת שלי. גזלת לי את הילדות. לקחת ממני את ימי
התום."
כך היא צעקה לי יום אחד שלא אשכח כל חיי.
"באיזו רשות ילדת אותי? למה לא בררת קודם עם עצמך אם את יודעת
להיניק תינוק
ולאהוב אותו בזרועותייך. גם עלי המטת שואה, בסופו של דבר".
יש לי ילדה וקוראים לה מכשפה.
ואני מאחלת לה שהילדים שלה יעשו לה את אותו הדבר.

בינתיים הגוזל שלי עזב את הקן ורק כעת אני מרגישה בחסרונו.
אז התקשרתי אליה והיא ענתה לי יפה, ממש בדרך ארץ. התבגרה
הילדה, נהייתה אישה.
"הייתי רוצה שתסלחי לי ", אמרתי ודמעות החלו חונקות בגרוני.
"תני לי זמן, קשה לרפא חתכים כה עמוקים", אמרה הילדה.
"בבקשה, אימא יש רק אחת". התחננתי.
"אני הבת שלך, מה לעשות, לא נתנו לי לבחור"...