-אז, ארינה, את יודעת למה את כאן?
-אהמ, זה די ברור... הסברתי את זה כבר לרופא הקודם.
-אוקי, אז תסבירי לי למה את כאן.
-כי יש לי נפיחות בשקדים. שפעת, אנגינה, לא יודעת איך קוראים
לזה. ממש כואב לי לבלוע.
-טוב, אני לא רוצה להעליב אותך, אבל חומד... את חכמה מספיק
לדעת שלמחלקה הפסיכיאטרית לא מגיעים עם אנגינה.
-אני לא יודעת למה אני כאן. הגעתי לקופת חולים בשביל הגרון.
-אולי את לא זוכרת לאן הגעת ואיך... אבל עזבי את הגרון שלך, את
לא כאן בגלל זה.
-אוף, ידעתי שאסור היה לי לצאת עם שיער חצי רטוב. העולם מעניש
אותי שלא הקשבתי לאמא שלי. גם פעם שעברה זה היה ככה, הרגשתי
כאילו שמישהו חותך לי את הגרון כל פעם שאני בולעת רוק. היה לי
קשה לאכול.
-כמו שקשה לך לנשום?
-לא קשה לי לנשום, אני אפילו לא משתעלת. זה יותר דלקת ריאות
לא?
-את יודעת שקשה לך לנשום.
-מתי בדיוק?
-בלילות.
-זה שונה.
-בלילות קשה לך לנשום. ואת מרגישה כאילו מישהו חותך לך את הלב.
שמת לב איזו אנלוגיה הגוף שלך יוצר?
-אפשר להפסיק עם שיעור ספרות כאן?, הגוף שלי לא יוצר שום
אנלוגיה, אני פשוט רוצה שתגידו לי מה זה כדי שאני אחליט אם
לקחת תרופות או לא.
-אבל את לא מרגישה את הכאב, כשנחתך לך הלב. ובגלל זה את כאן.
-בסדר.
-את מודאגת, מזה שאת לא מרגישה. מזה שלא אכפת לך.
-לא אכפת לי ממה בדיוק?, מה זה הניתוח אופי בשקל הזה? ואפשר
בבקשה לתקוע לי מקל בגרון ולאבחן איזו מחלה כדי שאני אוכל ללכת
כבר?
-תעצרי רגע עם האנטי. תחשבי. למה אני כאן. למה את כאן.
-כי מישהו התבלבל בצורה נוראית?, כי יצאתי עם שיער רטוב לראות
סרט מחורבן?
-מה עוד?
-אין עוד.
-מה עם זה שוויתרת? עם המחשבות על ממתי נהיית כזאת. מתי הספקת
לוותר. כי... את כמעט נדרת שלא לוותר. זוכרת? בקטע הזה שכתבת
לסיום התיכון... שאף פעם ילדים לא ישכחו את הקסם והכוח שלהם.
ואת... את שכחת, נכון? התחלת לפחד לשים את הלב שלך על חבל דק
של סיכון והתרגשות.
-שתיקה-
-מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעניין?
-לא זוכרת. אני בצבא. כשאני אשתחרר נדבר.
-ובזמן האחרון יש לך מלא הצעות שאת מסרבת להן בנוחיות, נכון?
-זה לא הצעות אמיתיות. זה סתם, להעביר את הזמן. העולם קורה
בחיים האמיתיים ולא בבדיות של אנשים.
-בדיות של אנשים הופכות מציאותיות ברגע שנותנים להם צ'אנס. ואת
זה את לא יכולה לעשות בזמן האחרון.. כלומר - לא רוצה. פעם לא
היית כזאת את זוכרת?
-שתיקה-
-אני זוכרת.
-אני יודעת שאת זוכרת. את נעיצות הסיכות בליבך מהתרגשות ושמחה,
ומריח של כל יום, ומצבע של כל שקיעה. אפילו הזר המוחלט הזה
בתחנה המרכזית אמר לך שיש לך הכל, ולהט לחיים, המון תשוקה.
-אני בצבא. זה לא נחשב. התנוונתי. באמת, זה לא הוגן, דברי איתי
כשאני אשתחרר.
-השחרור שלך יפורר את חומת ברלין מסביב לאבי העורקים שלך?
-אפשר להפסיק לקמבק שיעורים מהתיכון?, אין שום חומה מסביב לשום
אבי עורקים.
-נכון. היא מסביב ללב. אפילו לנפש שלך אין גישה לשם. לאף אחד.
לא רק לאנשים, אפילו לעצמך.
-הזמן והחרא עושים את שלהם.
-הזמן. את בת 20. מה הזמן הספיק לעשות לך?
-הזמן. האנשים. החרא. הספיק ועוד איך.
-ועכשיו מה?, את לא שווה מספיק לקחת את הסיכון שלא הכל חרא?
-אין לי אנרגיות לאנשים. אין לי מקום לאף אחד עכשיו.
-יש לך חלל. זה מקום.
-מקום שצריך לסדר ולטהר. לא מקום שראוי שאנשים יתארחו בו.
-למה יתארחו?, למה שלא ישארו?
-כי הם אף פעם לא נשארים. גם מי שכבר תושב קבע יכול להקרע עם
הסופה הראשונה של האגו שלי, של החוסר רצון, של האדישות.
-החוסר בהירות שלך עם עצמך לא ימנע מאנשים לאהוב אותך.
-אז מה! אז מה אז מה אז מה! מאיפה את כל כך בטוחה שאני יכולה
לאהוב אותם בחזרה? אולי אני לא רוצה שם אף אחד כי אני יודעת
שהעניין שלי באנשים נגמר כל כך מהר, ושאני בכלל לא אוהב אותם?
שאני סתם אפגע בהם?
-שתיקה-
-בטוח יש כמה אנשים שאת אוהבת באמת.
-מה זה לאהוב באמת? להרגיש את זה ביום? מרגישה. אבל בלילה אני
עם עצמי. לבד. המצב הטבעי של אדם הוא להיות לבדו, עם קצת
קונפטי של אנשים טובים מסביבו ללוות אותו בקרנבל הקטן והעצוב
שלו.
-ממש 100 שנים של בדידות.
-בדיוק התחלתי לקרוא את זה. זה בערך מה שהיה כתוב במאחורה. חוץ
מהקונפטי.
-את וויתרת. ואת יודעת את זה. חוסר אנרגיה, חוסר רצון, חוסר
התלהבות. חוסר ביטחון, חוסר חוסר חוסר. זה מה שאת נותנת מעצמך,
הרבה חוסר. איפה הכוחות מפעם?, יכלת להרים הרים. האהבה ממך
הייתה כל כך בטוחה. האהבה אלייך שפעה כל כך, וגם עכשיו שופעת
אם רק תרימי קצת עיניים לראות. ואת, אין לך כוח אפילו לתפוס
אותה. להתנסות. אפילו להפגע קצת. עדיף, לא?, לפגוע קצת ולדמם
מאשר להאטם. אל תהיי צבועה, זה מה שאת תמיד אומרת. ממתי השתנית
כל כך? איפה כל האמונות באנשים, ובלב, ובכנות שהיא מביטחון ולא
מבלבול ופחד? איפה כל השובבות והסיכונים הקטנים? החיוכים
הגדולים והמבטים הכל כך חמים?
-אני וויתרתי. אמרת את זה. אבל זה לא נחשב. אני בצבא. אני
בצבא! זה יעבור, זה ישתנה. הכל ישתפר ברגע שאני אשתחרר.
-את תולה כל כך הרבה בפתק שחרור קטן מהבקו"מ?
-אני תולה הכל בחופש שלי. בלעדיו התנוונתי. זה קורה.
-נכון, זה קורה. אבל בחלקים שהיו תלויים בך, בחרת להתנוון.
להתכנס. להרדם כשאת קופאת מקור בתוך עצמך. פשוט להתכנס.
-זה היה קל. לא היו לי אנרגיות למשהו מסובך יותר.
-ומאיפה לך שיהיו לך כשתשתחררי?
-אם לא יהיו לי אז אני אתאבד, תמיד חשוב שתהייה פלאנ בי!
-את יושבת במחלקה פסיכיאטרית, את באמת חושבת שחכם לצחוק עכשיו
על התאבדות?
-אני ממש בוחרת את הרגעים שלי בקפידה. תני לי כמה רגעים לנסח
דאחקה על סכיצופרניה ואני אחזור אלייך.
-וכל החוסר אמונה הזאת. בדברים הבסיסיים שלך. בהומור שלך.
בכוחות שלך. ביכולת נתינה שלך. את מעיזה לפקפק יום ולילה
במתנות שקיבלת ושאת מעניקה.
-לא הענקתי לאף אחד מתנות כבר הרבה זמן.
-אבל לפעמים יוצא לך, נכון?
-לפעמים יוצא לי לזהור. נכון. לפעמים יוצא לי להפוך לאלפי
רסיסים נוצצים ולהתפזר בכל החדר. בכל האנשים. וזה טוב. זאת
אני. זה כל כך טוב. אבל זה לפעמים. אני צריכה הרבה גירוי כדי
לפרוח. אני במקום מדכא.
-את בת 20. חשבת שזה יהיה קל?
-חשבתי שמה יהיה קל?
-להיות בת 20 ובכל זאת להשאר בת 17, בת 12, בת 8, בת 5.
הגילאים הקטנים שמרכיבים אותך ואת הלב שלך.
-לפחות זה לא אמור להיות כזה קשה.
-שתיקה-
-תנסי. את חייבת. וזה לא הוגן, לסגור את הלב שלך ככה. אל תדברי
על השחרור, תעשי את זה עכשיו. כי גם אז יהיה לך קשה. הרבה
פחות, אבל עדיין.. תתחילי.
-את פסיכיאטרית או רופאת לב?
-במקרה שלך שניהם.
-אני פשוט לא יודעת, לא בטוחה באור שלי. לא בטוחה בדברים שהיו
הבסיס שלי לנשום עליו. אני נעקצת כל כך הרבה בראש מהעבר. פתאום
זה בא לי, העוולות. ואני לא יודעת אם אדם יכול להתמודד בהצלחה
עם כל הנשיכות הקטנות שהותירו בו. אם זה מחלים. מגליד לפחות.
-אני לא יודעת לתת לך את התשובה על זה. והכל מבולבל עכשיו.
תוסיפי עוד קצת לבלאגן עם אמונה ופתיחות, ואולי זה יביא לסדר.

-עולמי חדש? סתם לא, סתם בדיחה מפגרת שהייתי חייבת להגיד.
-אני יודעת.
-חיוך-
-ממש כואב לי הגרון אבל.
-אני לא רופאת אף-אוזן-גרון יקירה.
-אז אפשר מורפיום במקום?
-לא.
-בטוח?
-כן.
-אוקי... ועכשיו אפשר?
-לא.
-בטוח?
-כן.
-בסדר. ומה עם עכשיו?
-לא.



"ארינה, עם מי את מדברת שם? את עדיין בחדר?"
"עם אף אחד אמא, אני כבר באה."
"תמהרי, את תפספסי את האוטובוס שלך. ייבשת את השיער?"
"כן אמא...  כבר באה," אמרתי ושמתי את החוגר בכיס של החולצה.
כשאני אשתחרר מהצבא... כשאני אשתחרר.