להיות מודע לעצמך זה הדבר הכי נורא בעולם. כשאתה מודע לעצמך
באמת אתה עושה דברים שבכלל לא ידעת שאתה יכול לעשות. כשאתה
מודע לעצמך מרוב המודעות העצמית אתה מפסיק להיות מודע לאנשים
אחרים ולרגשות ולמחשבות שלהם עד כדי כך שהם מתחילים להיות
מודעים לכך שאתה כבר לא אתה. אחרי שכל כך הרבה שנים של חוסר
מודעות עצמית שעשית מעצמך מסכן חסר ביטחון עצמי וכולם אמרו לך
להפסיק ולראות מי אתה באמת, אתה מגלה פתאום שתקופה מסוימת אחרי
שהקשבת לעיצה שלהם וגילית כמה אתה באמת שווה אתה הופך להיות
למשהו אחר שאתה לא מודע אליו. ואז ערב אחד אתה קם ורואה שאתה
בעצם לבד ושאנשים אחרים מודעים אחרת כבר אלייך וזה לא אותו
העצמי שלך שהם היו מודעים אליו פעם שכן אתה לא היית עושה את
הדברים שאתה עכשיו עושה אם היית מודע אליהם. וכשאתה מסתכל בראי
אחרי מקלחת קרה שנועדה כדי לשטוף את כל הדמעות וההרגשה הרעה
הזאת שאוכלת אותך מפנים אחרי שעשית דברים נוראיים באופן בלתי
מודע לחלוטין, אתה בכלל לא מזהה את עצמך. העיניים שקועות עמוק
בפנים ומסביב הכל שחור, ובאישונים כבר אין את הברק הזה שהיה
פעם עוד לפני שהתחלת להיות מודע לעצמך. כנראה שכשאתה כבר מודע
לעצמך אין כבר מה לחפש יותר ואז אתה מפסיק לחפש ולבדוק מי אתה
באמת רוצה להיות ועם זה נעלם גם הברק. אתה פתאום מסתכל על עצמך
ואתה מתחיל לרעוד בכל הגוף כשנראה לך שמתחת לעצמך אין בעצם
כלום והכל סתם קליפה ריקה של מודעות עצמית מזויפת. ואתה מסתכל
לעצמך עמוק בעיניים מנסה לחפש שריד שאתה מכיר ושואל את עצמך מי
אתה בעצם? ואז מתחיל השלב שבו אתה מפחד מהמודעות של עצמך ואתה
מתחיל לחשוב. ואם יש דבר יותר נורא מלהיות מודע לעצמך זה להיות
מודע לעצמך ולהתחיל לחשוב. וכשאתה חושב המחשבות רצות לכל כיוון
כל כך מהר שהראש שלך לא מצליח לתפוס את כולם והם מתחילים לברוח
החוצה. בהתחלה הם בורחים בהיסוס ובבלגן ובסערת רגשות ואנשים
אחרים שמהחשבות שלך ברחו אליהם לא מבינים מה אתה רוצה מהם
בכלל. אחרי כמה זמן הם מתחילים לצאת בצורה הרבה יותר מאורגנת
ומחושבת בתדירות קבועה ובשליטה מוחלטת ולכמה רגעים אתה מתחיל
לחשוב שאולי אתה חוזר לעצמך כי אנשים באמת מקשיבים. אבל אז
המחשבות שלך גוברות ויוצאות לעתים תכופות יותר כדי שתחשוב
שחזרת לעצמך יותר ויותר ולאנשים כבר נמאס להיות תחנת המפלט
הקבועה לאותם מחשבות הגיוניות מחושבות חסרות טעם והם שואלים את
עצמם מחדש למי נהפכת אותה ואתה מצטרף אליהם באותה השאלה. ואז
אתה חושב שאתה מבין שהבעיה היא במחשבות שלך ושאתה אתה חושב
יותר מידיי ואתה מנסה בכל הכוח להפסיק לחשוב אבל עם זה בא גם
חוסר תפקוד ואתה רק נהיה מתוסכל יותר ויותר. בשיאו של התסכול
אחרי שגם אלה שהיו קרובים אליך ממש כבר נטשו וויתרו עלייך כי
גם אתה בדיוק כמוהם כבר בדרך לפרוש ממך ומהדברים שאתה עושה
שאתה בכלל לא מתכוון אליהם כמו שהם יוצאים אתה מבין שבעצם אתה
לא כל כך מודע לעצמך. אבל אתה גם יודע שיש עם זה בעיה. כי אחרי
שהופכים להיות מודעים כל כך למה שאתה מסוגל  ולכמה טוב שאתה
יכול להיות לאחרים כבר אי אפשר להפסיק. ובשלב הבא כבר נמאס לך
להתנהג לאחרים בדרך שכל כך לא מתאימה לך ושאתה חייב לשלוט על
עצמך יותר ולהפסיק לפגוע בכל מי שפגעת ואז אתה מחליט שאם כבר
להיות מודעים לעצמך אז בלי אף אחד אחר. בשקט שכזה. המודעות
העצמית שלך אולי צריכה להתרגל לשינוי הדרמטי של להיות לגמרי
לבד אבל אתה חושב שאולי זה עדיף על זה שתהיה קצת אם אנשים
ותפגע בהם כל הזמן. באופן בלתי מודע. למעשה אתה כבר מתחיל לבדך
לפתח תיאוריה שלמה על למה אתה ככה ומגיע למסקנה שכשאתה מודע
לעצמך אתה חושב שמגיע לך הרבה יותר ממה שקיבלת ואתה מנסה לשנות
דברים ככה שיתאימו לך המודע לעצמך שכן מגיע לך כי אתה כל כך
בסדר עם כולם ואז אתה מתנשא ודורש ופה מתחיל המעגל. אולי יום
אחד אחרי שהרבה זמן תהיה ככה לא פוגע באף אחד תפסיק לנסות
ולהכיר את עצמך כל הזמן ואז הביטחון שלך שוב ירד פלאים  ושוב
תחזור להיות יותר מודע לאחרים ולרגשות שלהם ולדבר הכי חשוב מה
הם בעצם מרגישים ושוב הם יחזרו לרצות להיות מודעים אלייך ואתה
תרגיש טוב ולא תרצה לדעת למה. ובלי קשר לשום תיאוריה אתה תופס
כמה שקט זה שקט. לפחות בהתחלה. בהתחלה אתה נרגע שמח במידה
מסוימת שעשית את ההחלטה הנכונה ושאנשים כבר הרבה יותר מרגישם
טוב עם כל זה. אבל אחרי כמה זמן אתה מבין שככל שיותר שקט מסביב
אתה יכול יותר ויותר לשמוע את עצמך חושב במהירות ואתה מתחיל
לחפש דרך חדשה התחלה חדשה.  ועד שתמצא אותה כל מה שנשאר זה
לשבת פה ולספר לך שלהיות מודע לעצמך זה הדבר הכי נורא בעולם.