תקועים בתוך גלגל שחוזר על עצמו, ללא כל תוכן או חשיבה לפני,
אותם האנשים, האמירות, המחשבות, אותן הפעולות.
ויציאה מהמסגרת לדרכים אחרות.

לאה, עלינו לדבר. תמיד נהגה היא לדבר אליי כאילו היינו זוג מזה
שנים רבות.  שוב חשבתי לעצמי.  הלא די לדיבורים רונית? אך תמיד
הייתה עיקשת כפרד עונה לי "לא".
קבענו את מיקומנו וכבר ידעתי אני, שהכרתי את רונית מזה עשור
שתתלונן היא עליי ועל הרגלי "המבוזים". כבר הכינותי מראש את
הכסף לגלידה שאוכל להציע לפנקה לאחר השיחה וכבר הכינותי את
עצמי לחזרה נשנית על דברי וההגנה העצמית.
               כשרק נפגשנו והתחלנו להיות חברות, הייתה רונית
קוראת לשיחות הללו מידי יום.
בתחילה קשה היה לי להתמודד עימן ופעמים רבות שהלכתי באמצע.
עם הזמן הבנתי שזה אינו פיתרון, כי לאחר מכן הייתה רונית מזמנת
את השיחה שוב ושוב וחוזרת על דבריה שהפכו כבר לדשא בראשי ולכן
על מנת לשמוע זאת רק פעם אחת, הייתי נשארת עד סוף דבריה,
מהנהנת בראשי בכבדות ומציעה לה גלידה.
              אמצע היום היה זה הפעם, כשהשמש חיממה את עורפי
ואיימה לשורפו.
רונית לבשה שמלה פרחונית וכחולה שמאוד הלמה אותה ואת עור גופה.
תמיד לבשה אותה כשרצתה להרשים בחורים . בזמן שדיברה מצאתי את
עצמי מתרכזת במדרכה הקרובה, חיפושית קטנה טיילה שם.  הייתה היא
אדומה כמו התפוח של שלגיה ונקודות שחורות בגדלים שונים כיסו את
גופה- התחלתי לספור את הנקודות כשהיא עפה ממשב הרוח שידיה
הקטנות של רונית עשו. תמיד נהגה הייתה לדבר עם הידיים, לפעמים
שיגע דבר זה אותי, אך לימדתי את עצמי להתעלם.
              כל פעם שהיו השיחות ההן מתחילות, הייתי מרגישה
שוב כילדה קטנה שאמה מטיפה לה מוסר. שיחות אלו לא היו אהובות
עליי במיוחד.  אם כי יותר נכון  לומר- לא אהובות עליי בכלל.
              כולם מהקיבוץ תמיד היו אומרים לי: "לאה, לא די
לך מרונית? הא כמה תסבלי ממנה? "לא נהגתי להשיב.  דברי הבל היו
אלה.  הייתי מעלה חיוך וחוזרת לרוניתי שלי.
              אוי רוניתי...  שוב פעם הכעס מחלחל בך ואת
מתרגזת על לא כלום.
הרי מה כבר קרה? שכחתי לקנות החלב? לא.
לא חלבתי את הפרה? וניקיתי את הרצפה?
לא  עבדתי בחריצות כל ימי עבודתי?
והרי שעשיתי את כל אלה. אך לא די היה בזה לשם ריצוי רוניתי
שלי.
              פעמים רבות תהיתי לגבי בעלה-כיצד יסתדרו...
מתי יגלה את סוד הגלידה שממיס את ליבה של רוניתי ופותר כל
בעיה...
ובזמן כל ההרהורים האין סופיים בזמן דיבורה,  פגעה בי ההבנה
כמו אבן חדה-
"רוניתי" שתיקה ומבט תמוהה היו לרונית כשעינייה נפערו לרווחה
מן ההפתעה שהלמה אותה .
"די, אני לא רוצה יותר.  מספיק"
-" מה זאת אומרת?" דרשה.
בתנועה מהירה, השארתי את הכסף לגלידה שהכנתי מראש על השולחן.
חיבקתי אותה חזק-חזק והלכתי.
              לא ידעתי ממש לאן ומתי אשוב, אבל מחשבה חדשה
ניצנצה במוחי- מחשבה שדחפה אותי לדרך חדשה ורחוקה. הרחק
מרוניתי שלי ומשאר האנשים. הרחק מכל דבר אנושי- לשם אני הלכתי.
לחפש את עצמי.