את ההבנה שאני גוססת קלטתי יומיים אחרי ראש השנה תשס"ו, שמעתי
דיסק שקניתי לעצמי באמסטרדם לפני שנים, הוא נשמע לגמרי אחרת
מהפעם הראשונה, היה לו צליל של עבר ועתיד גם יחד.
כל מיני אנשים מתו סביבי השנה, לא ממש אנשים קרובים. ההגדרה
מכרים תיהיה קולעת יותר. אחרי שהדוד של אמא מת הרגשתי שנפתח
סכר של מתים, דווקא בהלוויה שלו חשבתי שכנראה שבגלל שכולם
עכשיו ימותו, הגיע הזמן שלי לחיות.
בערך אחרי 7 שירים הרגשתי כאב חד מצד ימין, כאב שלא ממש דומה
לכלום חוץ מלמצבור הכאבים שכאבתי בחיי, פתאום נזכרתי שבכיתה י'
התנדבתי לדקה וחצי במחלקה האונקולוגית בבלינסון. דקה וחצי
שהסתיימה בעיקר בגלל שהייתי ילדה סקרנית מידי ששאלה יותר מדי
שאלות אנשים חולים במקום פשוט ללטף להם את הקרחת.
שאלתי פעם שועל קרבות סרטן ותיק איך זה מרגיש שאתה יודע שאתה
הולך למות, מלאה ברוח נעורים אווילית, יודעת שלי זה לעולם לא
יקרה, הוא ענה שהמוות, כמו אהבת אמת, הוא דבר שברגע שהוא שם
פשוט מרגישים בו, מכה בך, מטלטל, לא דומה לדבר שהרגשת מעולם.
משיר 10 עד סוף הדיסק היו לי דמעות בעיינים, תהיתי אם זה רגע
טוב להדליק סיגרייה, בצבא היה לנו שם לכל סיגריה, סיגריה
בוקר, סיגריית חפיפה, איך לעזאזל קוראים לסיגריה כזאת? חשבתי
שאני חושבת על דברים מטופשים, אמורים לחשוב על דברים אחרים
ברגעים כאלה, אמורים לעשות סיכום של החיים, מכתבי פרידה
מרגשים, אמורים לבכות גלונים של דמעות וללכת לעשות צניחה
חופשית, או באנג'י או להזדיין לילות שלמים. חשבתי על האנשים
שמתו במידנאק וטרבלינקה וידעו שהם הולכים למות
אבל לא היה להם איפה לעשות באנג'י או צניחה חופשית ושבטח אי
אפשר להזדיין בפרטיות במחנה השמדה, אחרי זה חשבתי שאם אני באמת
מרשה לעצמי לחשוב כאלה דברים על השואה אולי באמת מגיע לי למות. |
