זה מעניין, כשהייתי בת 16 רק רציתי להתבגר, וכמה שיותר מהר
יותר טוב, אבל משום מה, ככל שאני מתבגרת, ולצערי השנים לא
פוסחות על אף אחד, גם לא עליי, אני רק רוצה לחזור בזמן
לתמימות,  לטוהר, לאהבות הנעורים. בקיצור, אני רוצה להיות בת
16 לנצח.
אני חושבת שכשאנחנו נמצאים בסיטואציה מסוימת אנו נוטים לפספס
את המהות שלה כי אנחנו עסוקים מדי במחשבות על העתיד. טבע האדם
הוא לתכנן מראש במקום לחיות את הרגע...
אין דבר יותר יפה וטהור מאהבת נעורים, נטולת אינטרס, כשהרגש
משתלט ואתה לא מסוגל לאכול או לישון, הכל כל כך עוצמתי.
איפה תמצא דבר כזה בחייך הבוגרים? אני לא מתביישת להודות שאני
לא אתלהב לצאת לדייט עם בחור בן 28 שעדיין גר עם ההורים, והוא
במקרה בין עבודות כרגע, וגם תפסתי אותו בזמן לא טוב כי הוא בלי
אוטו אז הוא יבוא לאסוף אותי במונית, ואופס הוא גם שכח את
הארנק בבית, אז הדייט הזה על חשבוני ובפעם הבאה הוא מבטיח שהוא
מזמין...
בקיצור, רוב הסיכויים שזה ייגמר עוד בפתח הדלת של הבניין, ואני
אומר את המשפט השחוק "שלום שלום ואל תבוא לי בחלום..."
ולעומת זאת, אם הייתי בת 16 והנסיך הצעיר שלי היה בא לאסוף
אותי במונית הייתי מתמוגגת מאושר אך ורק מעצם העובדה שאנחנו
יוצאים, והיינו מתחלקים בסוף הערב בחשבון, וזה לא נורא כי אלו
דמי הכיס שקיבלנו מההורים, והוא היה מלווה אותי עד לדלת
הבניין, מתבונן עמוק לתוך עיניי, נשען לכיווני ומשרבב את
שפתיו, וגופי רועד, מחכה לנשיקה הנכספת, ולאחר מכן אני עולה
לביתי, מחויכת ומאושרת, ואפילו כשהכלב חרבן לי על המיטה החיוך
לא נמחק מפניי...
אז בכל זאת, הדברים הקטנים שגרמו לי אושר פעם הם בהחלט לא
קבילים כיום...
אני מודה, הזדקנתי. אני צריכה גבר שיוכל להרשות לעצמו לפנק
אותי. אני עדיין רומנטיקנית חסרת תקנה, שמחכה לרגע המיוחד הזה
שבו המבטים מצטלבים ואני יודעת שזה הבחור בשבילי, אבל אני גם
מודה באמת המרה - עדיף שיהיה לו ארנק, אוטו, ובבקשה אלוהים שלא
יגור עם ההורים...