"כל סיום הוא התחלה חדשה".
חשבתי על המשפט הזה בעודי פונה אל עבר הדלת, הדלת הפונה לכיוון
היציאה.
הדלת תסגר בטריקה ותשאר סגורה לעולמים. כי ברגע שנסגרת הדלת,
ברגע שמגיע הסיום, אין דרך חזרה.
החיים הם מחזור במין צורה אכזרית שכזו. בהתחלה אתה מצפה לסוף
המסע בכליון עיניים, סופר כל יום כל שעה כל שנייה עד לסופו.
עסוק כל כך בצפייה לו עד שאתה מפספס את ההנאות הקטנות שבדרך.
אך כשהסוף מתקרב וכשאתה מריח את תחילתה של דרך חדשה, הפחד עוקץ
בטרוף.
הפחד לאבד את כל מה שהשגת.
הקשרים, החברים, האוהבים והשונאים, הרגעים שקשה לשכוח לעומת
הרגעים שלעולם לא תרצה לזכור, הכול מתרכז בפעימה אחת כאשר אתה
צועד לעבר הדלת.
ומסבירים לך שאתה חייב, חייב להמשיך קדימה מבלי להביט לאחור,
חייב להתנתק מהשלב הזה ולעבור לשלב הבא. ממש כמו שהיית תינוק
ולא רצית להתנתק מאימא אך בשביל לגדול היית חייב.
עכשיו אתה צריך להתחיל הכול מהתחלה, את כל אשר השגת תצטרך
להשיג שוב, על כל אשר עמלת תצטרך לעמול כיפליים. על כל אדם
שהכרת תצטרך להכיר אדם חדש.
הפרידה הוא השלב הקשה ביותר בחיים, אך הוא השלב שמעצב אותך
בהמשך הדרך, בהמשך החיים.
אתה מסרב להתנתק, מסרב לשנות, פוחד מסביבה שאתה לא מכיר, רוצה
להשאיר היכן שאתה בביצה שיצרת לעצמך, אך בחיים יש שלבים, ולכל
שלב יש את הסופו הבילתי נמנע. הפרידה היא רק המעבר ביניהם.
אז עכשיו הגיע הסוף.וכל אשר נותר הוא להיפרד ממכם, להגיד שלום
ולצאת לדרך החדשה, להרגיש שוב את הריגוש של חווית הדרך,
המפחידה ומלאת צפיות ודאגות, אך חשוב יותר מכול לזכור אתכם
לעולמים, כי אתם אלו שעזרו לי לאורך כל הדרך, אתם סחבתם אותי
עד לקצה יכולתי ועד לקצה הדרך. עם מילותכם, צעקותכים, צחוקכם,
ועצבותכם, ריגשתם אותי בכל פעם בכל פעולה בכל מילה.
אז עכשיו תורי להגיד שלום ולהזיל דימעה, כי זוהי פרידה. |