כל כך מוזר, הזוי.
הוא אמר ששלח לי מייל ובו מוסבר הכל. למען האמת לא הקדשתי זמן
לקרוא את שכתב. לחצתי על מקש ה - delete בלי להניד עפעף.
הסקרנות, באורח פלא, לא מכרסמת בי, אני יודעת את שרצה לומר גם
בלי שקראתי או שמעתי ממנו דבר. ניחשתי את שעל ליבו וככל הנראה
צדקתי.

אני לא טיפשה, כנראה שהוא באמת מזלזל באינטילגנציה שלי.
צריך להיות ממש מטומטם כדי להתעלם, כדי לא לשים לב לשלט המואר,
המצנץ שהוא תלה ממש במרכז פניו.

אני, שהרגשתי, הרגשתי את הריחוק בקולו, הרגשתי איך השעון מתקתק
בראשו, הוא כל כך רצה שאעלם, אפילו לא חיכה שהאוטובוס הירוק
הגדול יבלע אותי בתוכו. כשאמר לי שלום ויתחמק מעיני היה לי מין
דחף כזה לנשק את לחייו. איפשהו ידעתי שזהו, אותו אני בטח כבר
לא אראה בחיי. אז נשקתי לו בצוארו, יותר נכון, ברכס הקטן שלו
בין הצואר לכתף. כתף שמאל. אני לא בטוחה שהוא הרגיש או חש
בנשיקת הפרידה שלי בגלל תיקתוק השעון, בגלל החיפזון.

מה שבטוח טיפשה אני לא. הרגשתי את הריחוק, כאילו ארב לנו באחת
הפינות, כבר בהתקרבות הראשונה. הוא אסף את עצמו, ריכז את כל
האומץ שהיה בתוכו, נשם נשימה עמוקה ואמר: "אני רוצה לנשק
אותך". סירבתי. אפשר לומר שנבהלתי. כל כך רציתי, אבל... אבל...
ידעתי, שכך או כך... הרסתי.