רוג'ר

יופי...
נו, לא ידעתי.
לא ידעת.
לא! לא ידעתי!
תראה מה זה, גמרת שלוש רבעי קופסא...
אני מתפלאה בכלל שרוג'ר שרד.
רוג'ר הוא דג זהב קטן, שכרגע ניווט בין חמשת חבריו
המתים. ואם להאמין לסיפור שלדגים יש זיכרון של 3 שניות, אז הוא
חווה את הזוועה הזאת מחדש שוב ושוב.
נו, הם נראו לי מורעבים. היית צריכה לראות אותם, הם ממש התנפלו
על האוכל.
אבל ככה זה עם דגים. הם אוכלים ואוכלים עד שהם מתים!
מאיפה אני אמור לדעת את זה??
כל אחד יודע את זה! האחיין שלי בן 5 והוא יודע את זה!!
יופי, באמת יופי. כשתגמרי להיות מכשפה תתקשרי אלי.
תומר חטף את המפתחות והפלאפון, כמו שחוטפים בכניסה לקניון,
בבדיקה הבטחונית, וטרק את הדלת מאחוריו.
הוצאתי את הדגים במכה וזרקתי אותם לאסלה. לרגע היה נדמה לי
שרוג'ר מתלבט אם עדיף לחיות עם אחיו המתים, או להישאר לבדו
באקווריום הגדול.

הלו?
היי מותק! מה קורה?
היי, בסדר.
מה קרה?
כלום. אני ותומר רבנו.
אוי, על מה עכשיו?
הוא רצח לי 5 דגים...
תאמיני לי, לך ולתומר יש את הסיבות הכי הזויות לריב...

זה נכון. פעם נרשמתי לסדנה 'מצא את האומן שבך', ואת הציור
הראשון שסוף סוף הייתי גאה בו, הוא זרק לפח כי הוא היה בטוח
ששרבטתי משהו מול הטלוויזיה.
זה היה הסוף של הסדנה.

טוב בובה, תקשיבי לי עכשיו טוב. את ותומר לא מסתדרים כבר יותר
משנה.
זה לא...
תני לי לסיים. יש לכם מריבות מטופשות, על נושאים מטופשים.
אתם רבים בערך כל שני וחמישי.
היום רביעי...
את רואה! יותר גרוע!
יש לי בחור מותק לסדר לך...
גילי!
קוראים לו גדי, הוא בן 30, רווק מבוקש, יש לו דירה מהממת, נראה
סוף, מה עוד את צריכה??
אז זהו, שאני לא. למקרה ששכחת יש לי חבר. תודה רבה.
את לא מבינה. אמרת לי בעצמך שאת לא סגורה על תומר.
ככה תוכלי לצאת עם גדי, את זה יתפתח למשהו, תגמרי עם תומר ואם
לא ייצא מזה כלום, לא הפסדת כלום ותומר לא צריך לדעת.
נו, מה את אומרת??

הגעתי ל'ארקפה' החדש ברעננה. גילי חיכתה לי בכניסה.
אוקיי, אל תהרגי אותי...
גילי?
טוב, מסתבר שהוא לא נראה כ"כ מדהים והוא בן 27, ועדיין גר עם
ההורים.
עוד משהו?
באמת קוראים לו גדי.
טוב, אני מתחפפת מפה. לא! את לא יכולה!
הוא הבן של חברה של אמא שלי והיא פשוט  תרצח אותי אם תבריזי
לו. היא תשגע אותי
חודש שלם, יום יום, שעה שעה, דקה...
טוב! הבנתי! אבל את חייבת לי בענק!
מה שאת רוצה.
את המכנסיים של 'זארה' והסוודר הלבן.


התקרבתי בחשש לבחור הצנום עם הווסט הצהוב.
היי, אני מיכל.
נעים מאוד, ירוחם.
סליחה? (התפללתי שאולי הגעתי לשולחן הלא נכון)
אף פעם לא הייתי שלם עם גדי, אז במקום להחליף שם במשרד הפנים,
אני משתמש בשם האמצעי שלי. מותר לא?
(מותר - כן. רצוי - לא ממש)
בטח, בטח שמותר.
אז מה, גדי...
ירוחם.
שיהיה, מה אתה עושה בחיים?
אני ספר. עוזר ספר בעצם... אבל אני רוצה מספרה משלי יום אחד.
(היום נראה לי יום מצויין. אפילו עכשיו...)
חשבתי שרק הומואים נמשכים למקצוע הזה...
מה פתאום! זה סתם בורות של סטרייטים. צריך רק לאהוב את השיער.
ממש לאהוב אותו. להיות חלק ממנו. אצלך למשל יש קצוות שרופים,
אני יכול לתקן לך, ייצא יופי. אני יכול גם לתת לך טיפים באיזה
שמפו להשתמש, וכמה זמן את צריכה להשאיר את הקונדישנר...
תקשיב, גדי/ירוחם, אני לא חושבת שזה ילך בנינו, אתה באמת
מקסים, אבל אני לא חושבת שאנחנו מתחברים. מחר למשל, קבעתי תור
לעשות קרחת.
אני חושבת שנשפך לו הקפה.

חזרתי הבייתה. במדרגות הרחתי ריח של אוכל טוב.
כזה שאמא שלי הייתה עושה. למרבה הפלא, הריח לא נעלם כשעליתי
לקומה השלישית, ואפילו התחזק כשפתחתי את הדלת.
תומר עמד במטבח עם סינור, מזלג ביד וחיוך מתנצל.
על השולחן בצלחת, שכב לו נתח פילה של סלומון, עם סלט חסה בצד
וכוס יין.
היי, חשבתי שאם הרגתי לך דג...
חמישה... (לא התאפקתי)
אז לפחות שייצא מזה משהו מועיל.
מריח מצויין חייכתי.
נתתי לו נשיקה. איך חשבתי בכלל לעזוב אותו.
נכון שהוא יכול להיות אדיוט, אבל כשהוא לא, הוא הכי מתוק שיש,
מכין לי ארוחת ערב, אוהב אותי
עם כישרון עלוב לאומנות, עם קצוות שרופים. אוהב אותי. נקודה.

הלכתי להאכיל את רוג'ר שנראה קצת מבואס מהסידור החדש.
אל תדאג רוג'ר, מחר נקנה לך חברה. אני חושבת שאתה כבר מוכן
לחיי זוגיות.