מצמיד את העט לנייר וחושב: "אין סיכוי שאף אחד בעולם עוד לא
חשב את מה שאני הולך לכתוב עכשיו". כל גימיק, כל פואנטה
וטוויסט, הכל הרי אמור לבוא באופן הגיוני למי שחושב בצורה
נורמלית, פלוס מינוס סטייה די גדולה. לכל כך הרבה אנשים יש
"פור" עליי: הם נולדו לפניי. יש להם יותר זמן פנוי לחשוב מאשר
לי. הם חושבים בשפה שבה הרעיון הרדיקלי שלי הוא טבעי מאוד. הם
למדו ספרות ושירה, הם מקצוענים ויש להם הרבה יותר השראה ממני.
בעולם מתקדם, בתרבות שבה ליותר מ-90% מתוך שישה מיליון איש יש
יכולת ליצור ונגישות מלאה למקורות, מה הסיכוי למקוריות? זאת
מחשבה מייאשת. היום אני אכתוב משהו, מחר אני אגלה שעשו את זה
לפניי, וטוב יותר. כי כל המידע נגיש. תיאורטית, אני יכול לקרוא
את כל מה שכתבו לפניי ולהפסיק לדאוג, להתחיל לסמוך על
היצירתיות שלי. תיאורטית, מישהו היה יכול לשבת ולהמציא שיטה
לסווג יצירות לא רק לפי נושא כללי, אלא גם לפי פואנטה, גישה
תחבירית יצירתית, מבנה חריזה. מעשית, זה לא יקרה.

במשך אלפי שנות הציביליזציה האנושית, מהמצאת הכתב ועד שנות
ה-60 של המאה העשרים, נוצרה בעולם כמות מסוימת של מידע:
טכנולוגיה, אמנות, טכניקה, מחקר מדעי ומחקר הומאני. במשך
ארבעים השנים שחלפו מאז הכמות הזאת הוכפלה ויותר. אין מנוס
מהמחשבה - עוד מעט, לא יישאר פתח ליצירתיות. כל קומבינציות
התווים המוזיקליים יתמצו. חיבורי המילים, דימויים, מטאפורות,
קונספטים מדעיים חדשים, ענפי אמנות, כל משפט אפשרי בגבול הסביר
ייאמר. אינפלציה של רעיונות ויצירה, פיחות אדיר במשמעות. עוד
שם תואר נמאס, עוד ז'אנר של תוכניות טלוויזיה מאבד עניין
ורלוונטיות. תרבות המונים כנחיל של ארבה - וגם תרבות המעטים
שמתרבה ושוחקת את עצמה.

מה נותר לעשות? הלוואי והייתי יודע. אם היה לי פתרון, הייתי
מצליח לכתוב סיפור או שיר בשנה האחרונה. במקום מונולוג הייתי
מפרסם היום ספר או מחזה. בינתיים אני בעיקר אומר לעצמי לא
להתייאש, להמשיך ולחשוב אחרת. להבין אחרת, לבלוט בים האינסופי
הזה. צריך לאתר את הפרצות, לפעול לפיהן ולעשות איתן כל מה
שאפשר. עשו את זה קודם? נחכה שיבואו ויגידו. בינתיים, מעכשיו -
אני שלם עם עצמי.