כאב בכי צער הודיה שמחה קריעה אהבה בלבול דיכאון...
הכל מתערבב ביחד למין בחילה לא מובנת.
שביל אבנים לבן מוביל אל הלא נודע.
דשא ירוק, עצים פורחים ומלבלבים... כ"כ הרבה עצים וירוק...
שדות עצומים שמהם נודף ריח ירקרק מתקתק...
השמיים תכולים עם עננים לבנים נראה שאפשר לגעת בהם, להגיע.
ואולי באמת סוף סוף להבין.
לדעת ולרצות, לחוות ולראות - ולפרוש כנפיים... להביט אל
השמיים, לסגור את העניים ולעוף הרחק הרחק מעל כל ההרים הירוקים
מעל אלפי העצים, השדות והדשאים, הנחלים והמפלים, הצוקים
והחולות... מעל האדמה. הלא מובנת.

האוויר הרוח השמיים והעננים - הכל עוטף אותי ולוקח אותי אל
עולם דמיוני שהשארתי מאחור. אני רוצה לחזור אל המקומות האלו
שפעם היו ביתי ומנוחתי.
כ"כ הרבה משברים, החלטות, מבוכות, התלבטויות, שאלות, קשיים,
ירידות ואהבות...
מה אני מבקשת?
לרחף מעל לדברים, לראות אותם בגודל האמיתי, הלא מאיים...
ושום דבר כבר לא יפחיד.

מהי הדרך הנכונה? מה אני עושה? למה?
כ"כ הרבה שאלות בלי הרבה תשובות...
והדמעות שחוזרות וחונקות את הגרון ולא נותנות מנוח.
דמעה אחת נפלה ונזלה... ומהר כל הדמעות באות ושוטפות אותי, את
הגוף, את הנשמה.
חושך.    איפה אני?
כוכב יחיד מנצנץ שם למעלה... אני לא מגיעה אליו.
חושך. לא רואים כלום. רק את עצמי, מבפנים.
                        חושך.