עברתי על פני הספריה העירונית והחלטתי לממש סופסוף צורך דוחק
לשאול ספר. נכנסתי פנימה כדי להרשם ולחפש ספר וקידם את פני
אויר עומד בחומו המחניק. מאווררים היו פזורים בכל פינה אך ללא
הועיל ואגלי זיעה ניכרו על פני כולם. ההרשמה נעשתה במהירות
ומיד לאחריה צעדתי לכיוון מדפי הספרים. לא חשבתי על ספר מסויים
מלכתחילה ולכן רפרפתי על פני הספרים, בתקווה שאחד מהם ימשוך את
עיניי, וכמו שקורה תמיד כשאני בקירבת ספרים, עלה בי צורך עז
להשתין. קיללתי חרישית על ביש המזל שמסב לי גופי, מאחר והשתנה
בשירותים ציבוריים היא בלתי אפשרית מבחינתי: הדילמה - האם
להיכנס לתא עם דלת, לשם הפרטיות, או להשתמש במשתנה הצמודה לקיר
והגלויה לעין כל, יש בה כדי להעסיק את מוחי דקות ארוכות, מאחר
ואם אשתמש בתא, לשם הפרטיות, כל אדם נוסף שיהיה בשירותים יתהה
מדוע אני נכנס לתא כדי להשתין (הוא ישמע שאני רק משתין) ולא
משתמש במשתנה, והדבר יגרום לי למבוכה גדולה. אם אני אתגבר על
המבוכה הראשונית וכן אשתמש במשתנה, עלול מישהו לעמוד לצידי
ולהשתין גם כן ואז אני נתקף חרדות, גופי מתחיל לרעוד ועם
הטלטלה יש שאני מרטיב את נעליי ומכנסיי וסופי שאני נמלט מהמקום
בבושת פנים.
יובן מאליו שהריחות שאופפים חדרי שירותים במקומות ציבוריים יש
בהם כדי להרחיק כל מי שחוש ריח באפו, מה גם שחשש תמידי יש לי
שריחות של מקומות המוניים ידבקו בי ובבגדיי.
המרחק אל ביתי רב, ולנהוג איפוק דוקא עכשיו הוא מן הנמנע.
התהליך מוכר לי היטב: כל שרירי איזור האגן שלי ייכנסו לפאניקה
בנסיונם  הסיזיפי למנוע את פריצת השתן, ולאחר מספר דקות יחלו
הכאבים הצורבים בצידי הבטן. אין מנוס אם כן, יש לצעוד אל עבר
השירותים ולקוות שאיש לא יהיה שם. עיני בולשות על פני האנשים
בנסיון לקבוע מי מהם עומד לפקוד את חדר הנוחיות, אך  כל
הפרצופים אומרים אדישות גמורה והצלחתי לשמחתי לגלות דפוס
התנהגות שישחק לידי: רוב האנשים בספריה ממהרים להניח ידם על
ספר כלשהו ולאחר שסיימו אצל הספרנית אצים החוצה מחמת החום
הבלתי נסבל, וסביר אם כן להניח שרובם יוותרו על הליכה
לשירותים. יש ביכולתי לדחוק את הקץ בעוד כמה דקות, כך יצאו עוד
אנשים מהספריה.  
המשכתי לעיין בספרים, בעוד אחת מידיי נתונה בכיס המכנס ותורמת
אף היא את חלקה בבניית הסכר על שלפוחית השתן שלי, בהיחבא, הרחק
מעין ההמון.
סופרים צרפתיים מעסיקים אותי בעת הזאת. עיניי מדלגות על פני
מופסאן, לאקלו, פלובר, זולא ובלזאק. האחרון הקנה חשיבות רבה
למבנה הפנים של בני אדם כראי לתכונות אופיים, ואני תוהה מה היה
אומר על תווי פניי כרגע; האם פניי מסגירות את המתרחש בתוכי
פנימה? את אותו מאבק טיטאנים של שרירים ובני שרירים, בנוזלי
גופי הצהבהבים המאיימים לפרוץ כעת את המחסום האחרון בדרכם אל
החופש...
הנה "המשיסה" של זולא. החלטתי לקחת אותו היום. זהו תרגום
עכשווי. אני מציין זאת כי זולא הופיע אליי לראשונה בהיותי נער
בן שתים עשרה בארון הספרים של הוריי. אך התרגום, כך אני מבין
היום, לא עשה חסד עם הספר, ואני מדבר כמובן על "ננה" ועל
"ז'ארבז". אולם הבנתי עוד אז כי אני קורא ספרים של גאון, שמכיר
ללא גבול את נפש האדם, ורק מעטים, כבלזאק, עולים עליו.
בעוד אני מעלעל במשפטים הראשונים ב"המשיסה" נזכרתי באימה שלא
גיליתי כלל את הדרך אל השירותים, וכל הנסיון לעקוב אחרי דמויות
חשודות בדרכן לשירותים היה סתמי לחלוטין! היכן השלטים המורים?
היכן החץ עם הסימן? מדוע אין שום ציור של גבר ואישה? לא יעלה
על הדעת לשאול מישהו! כך ידעו כולם לאן מועדות פניי ויבלשו
אחריי במבטיהם, ומי יודע, פתאום ייזכרו כי גם להם עסק שם!
ניסיתי למצוא מפה של הספריה, תלויה על אחד הקירות, אך הקירות
היו ריקים, ללא תמונות כלל. זוהי אכן ספריה קטנה בעיר קטנה
ואולי אין כאן שירותים, אולי לא הספיקו לבנות; אך לא, אני מבטל
מיד את המחשבה הזאת בהכירי את דפוסי הבניה של מבנים ציבוריים:
אין פותחים את המבנה לקהל עד שכולו הושלם. לאן אני בצר לי?
גופי נעשה דקירות-דקירות ואם לא אעשה משהו כרגע, סופי שארטיב
את עצמי! והנה פתאום, בתזזית אחרונה לפני הכשל המערכתי הכולל
של גופי, לכדה את עיניי פיסת נייר תלויה על קיר צדדי, מתנפנפת
במשב אויר של מאוורר עלום, עליה ציור של חץ והמילה: "שירותים".
מיהרתי בברכיים צמודות אל הפתקית והיסרתי אותה, מטעמים מובנים,
היישר אל תוך כיס מכנסיי ומשם זחלתי אל השירותים.
כצפוי, מימין דלת השירותים עם המילה "גברים" ומשמאל "נשים",
אלא שעל דלת הגברים היה תלוי דף צהוב ועליו נאמר כי השירותים
אינם בשימוש בגלל תקלה ובאופן זמני יש להשתמש בשירותי הנשים.
נושם לרווחה, חיוך מתרווח על פני, ללא היסוס ומצוייד בגושפנקה
רשמית מטעם רשויות הספריה, פתחתי את דלת שירותי הנשים, כשאויר
מבושם מקביל את פני. הייתי לבדי, אפוף דממת קודש. פניתי אל אחד
התאים, הורדתי את מכנסיי במשיכה אחת עם תחתוניי והתיישבתי על
האסלה. זו התנוחה הכי מועדפת עלי. ככה אני יודע שאף אחד לא
בוחן אותי ואין לי צורך להתחרות במישהו בזמן ההשתנה, כמו
שמצריכה ההשתנה בעמידה בשירותים מלאי גברים.
כעת גיליתי עד כמה היה גופי מזיע ורועד, אך לא נטרדתי מכך.
נתתי דרור לגופי וחשתי כאילו כל מעיי מחשבים לפרוץ החוצה, אולם
בהשפילי למטה מבט, רק זרם דקיק של שתן צהבהב פילח בעדנה מבין
רגליי ונתרסס על דפנות האסלה.
תוך שניות הסתיים הכל. תלשתי פיסת נייר מן הגלגל שבקיר וניגבתי
את הטיפות האחרונות, אלו שבימים רגילים מספיק להן ניעור קל.