היום שדיצי נעלם היה היום המוזר ביותר בקיבוץ. כבר מתחילת
היום, כשקמתי ב8 לקול ציוציהן של התרנגולות ולא ב5 מקרקוריו של
דיצי, הרגשתי שמשהו מוזר קרה.
הלכתי לכיוון הבית שלו והסתכלתי לצדדים בלי הפסקה - רק שלא
יקפוץ עליי. כשהכל היה שקט, התחלחלתי. מעולם לא היה שקט
בקיבוץ, אולי רק באותו יום שדיצי היה צרוד וגם אז הוא מצא
פתרון כשהוא הגביר את המיקרופון של חדר האוכל ועשה חיקויים של
קורין אלאל.

דיצי תמיד היה כל כך אופטימי. למעשה, יש לו אופטימיות מגוחכת,
מעין נקודת תצפית על החיים שגורמת לאנשים להרים גבה. כמה
מהזקנים בקיבוץ תמיד מזעיפים פנים כשהוא בסביבה מחשש שיבוא
ויקפוץ להם על הגב. שוטה הקיבוץ, סורט אוף ספיק.

כשהגעתי לראשונה לקיבוץ, דיצי עמד בשער והציק לאיזה זקן ששמר.
ואני, עם מזוודות של תיירת ופחית ספרייט, אטמתי את האף לריח
הרפת. בטח נראיתי כמו מטומטמת, אני מחייכת לעצמי.
הלו מיס יוניברס, הוא כמעט צעק והחל בדרכו אליי.
התקדמתי עם המבט המתנשא שלי, מתעלמת מהעובדה שהוא הולך אחריי.
ואל תחזור לכאן! צעקתו של הזקן הדהדה מאחור.
חכי מיס, אני מוכן לקחת את המזוודות.
עצרתי ובחנתי אותו. ג'ינג'י מנומש עם חיוך ידידותי ביותר,
משקפי שמש מטופשות בצבע ירוק, חולצה קרועה בצבע כחול עם השם של
הקיבוץ בצורה כמעט לא מובנת, מכנסי חאקי ונעליים בצבע... אתם
צוחקים, נכון? רואים שגדלתם בתל אביב... חוצניקים...
פליז, מיס... הוא נענע את ידיו כמו כלבלב. אני רוצה לעזור.
אז נתתי לו את המזוודה והוא החל רוקד ברחבי הקיבוץ. ובזמן שאני
הייתי נבוכה מהתנהגותו המטופשת, האנשים בקיבוץ לא התייחסו ואני
רק תהיתי אם זה הגיל שקצת בלבל אותם.
זה היה היום הראשון של המשך חיי, ככה אני מסתכלת על זה כיום.
מי בכלל זוכר את ימי טרום דיצי.

הגעתי לבית המוזר שלו שעוצב במיוחד כדי להיראות כמו הבית של
פיסטוק. לפני כמעט חודש עזרתי לו לצבוע את החלונות והדלת כמו
במיץ פטל. רבנו במשך שבוע אם הם היו בצבע ירוק או אדום ולבסוף
החלטנו לחלק כל דבר לשניים, רק כדי שכולם יהיו מרוצים.
הדלת הייתה פתוחה לרווחה ומבפנים נשמע הדיסק הקבוע שלו במערכת
- ההוא של האירוויזיון. הוא סיפר לי פעם שהוא שלח קלטת ואמרו
לו שזו מוזיקה מטופשת מדי לאירוע בקנה מידה כל כך גדול. אהה,
נכון... שרהל'ה שרון היא התגלמות האינטליגנציה - שכחתי.
בחשש קל נכנסתי פנימה, מפחדת שמא אמצא שם את דיצי שרוע על
המיטה הפרוותית שלו עם סכין בלב.
אבל לא, דיצי לא היה בפנים. החתולה האפורה שלו, שמיצמיץ,
התקרבה אליי והתחנחנה לה. התכופפתי אליה וליטפתי אותה.
שמיצוש, איפה דיצי? שאלתי. לפתע היא הסתובבה והחלה ללכת, ואני
מאחוריה. הגענו לחדר העבודה, בו דיצי תמיד מצייר קריקטורות של
אנשי הקיבוץ ובמרכז החדר, על הכן הקבוע, הייתה קריקטורה ענקית
עם דמות מוכרת. זו שמשתקפת אליי כל יום במראה, רק עם לחיים קצת
יותר שמנמנות. הוא צייר לי הילה מעל לראש וחלוק לבן, ומזווית
פי בצבצה לשון אדמדמה.
מתי הוא הספיק לעשות את זה? זרקתי לאוויר, שמיצמיץ כבר הספיקה
לצאת החוצה. רק אתמול בלילה הייתי פה ולא היה שום דבר.
בחנתי את הציור בשנית והבחנתי בכתוביות קטנטנות בפינה
השמאלית.
למיסי שלי,
רק רציתי לראות אותך בלבן פעם אחת, זה הכל.
ואז היו מחיקות מוזרות ובסוף בסימפטיות, דיצי דהוי.
תמיד בפינה הימנית למטה הוא כותב את התאריך והשעה שבה הוא
התחיל לצייר. על הציור הזה לא היה כתוב כלום. כנראה שהוא לא
הספיק, הרהרתי.
תרתי קצת בבית הקטנטן וחיפשתי רמז שיוביל אותי אליו, אבל ללא
תוצאות.

עדינה הלכה בשביל המרכזי בקיבוץ, אבל במקום הפרצוף הנוקשה
ניגלה חיוך של שיניים חלשות, אם בכלל - לא ממש התעמקתי.
בוקר אור, היא חייכה. הסתכלתי לצדדים כדי לראות אם במקרה הגיעו
הנכדים שלה; רק אז היא באמת מחייכת. אבל השטח היה ריק
לחלוטין.
בוקר... אני אומרת בזהירות. ראית את דיצי הבוקר?
מי? היא משחקת אותה לא יודעת. דיצי? או... הבחור הצעיר לא נראה
הבוקר בשום מקום, אפילו בחדר האוכל לא נשמעו הצחקוקים שלו.
ממשיכה ללכת, מפוחדת יותר מתמיד. דיצי אוהב את הארוחות בחדר
אוכל, הוא לא מפספס אף אחת. זה משהו אחד לא לבוא להעיר אותי
בבוקר, אבל להחמיץ ארוחה?... משהו קרה, אין ספק.
לא בטוחה לאן ללכת עכשיו, דיצי תמיד נמצא בכל מקום, לאן הוא
יכל להיעלם?
ואז זה הכה בי. חסקה.
חסקה הוא בעצם יהושע שכונה חסקה בידי דיצי מאז ומתמיד. מסתבר
שבצעירותו העיפו אותו ממשרת המציל בנופש ים (משהו על אחד שטבע)
ודיצי פשוט אהב אותו כמו סבא. חסקה, לעומת זאת, היה חוטף
התקפות עצבים כל פעם שדיצי התקרב אליו. באחד הימים האחות אסרה
על דיצי להתקרב אליו, אבל כיוון שכך מצבו של חסקה התדרדר
האיסור בוטל.

הבית של חסקה כמעט כתום כמו רוב הבתים בקיבוץ ואפילו קטן יותר
משל דיצי.
דפקתי בדלת וחיכיתי. מבפנים שמעתי אנחות עייפות ואז את
המנעול.
אני חושבת שחסקה הוא בערך היחידי שנועל את הבית בקיבוץ. זו
מעין דרך להיפטר מדיצי, אבל כמובן שדיצי מעולם לא נכנס דרך
הדלת. משום מה חסקה בכל זאת נועל.
הדלת נפתחת וחסקה מחייך אליי, שוב מחזה לא רגיל, ושואל
לרצוני.
דיצי פה במקרה?
לא, הוא ממשיך לחייך.
אני מודה לו והוא אפילו מלווה אותי חזרה לדרך הראשית. רק כשהוא
נכנס חזרה לביתו אני רואה את העקבות האדומים שנשארו במקומות
בהם הוא הלך.
דם.
לפתע מצטיירת במוחי התמונה של דיצי שרוע ללא רוח חיים במרכז
המטבח של חסקה. בלי לחשוב פעמיים אני מתחילה לרוץ, מדחיקה את
כל התמונות המזוויעות שעולות לי בראש. אחרי ריצה ממושכת אני
מבינה שרצתי לכיוון המזכירות.
איפה דיצי?! אני שואלת בקוצר רוח, מקווה לתשובה מרגיעה.
דיצי? חלי מסתכלת עליי באופן מוזר. הוא לא תמיד נמצא אתך?
לא, כן... הוא לא נמצא עכשיו, משהו קרה... אני מתנשפת. כמה
זוגות לא מזוהים מסתכלים עלינו בהתעניינות; בקיבוץ אין יותר
מדי אקשן.
אולי הוא פשוט לא התעורר? עוד מוקדם...
לא! הלכתי אליו ואין אף אחד, והדלת פתוחה... בואי אתי.. היא
מסתכלת סביב בחוסר אונים וכשהיא קולטת חיוך של אחת המזכירות,
היא יוצאת אתי החוצה.
חלי כמעט בת 40 ומעולם לא נישאה. היא אחת מהצעירים המעטים
בקיבוץ ולכן היא מסוגלת להביא את עצמה למקום בו היא מבינה את
האופטימיות התמידית של דיצי. חוץ מזה היא אמורה להיות האימא
המאמצת שלי ושל דיצי; חכמת הקיבוץ - עדיף לא לדעת.

אנחנו מגיעות לחצר של חסקה ועומדות ליד הנקודה בה חסקה ויתר על
הליווי. רק בדקות הספורות שעמדנו שם גיליתי את מזג האוויר
בחוץ. השמיים בצבע כחול והשמש מאירה כל פינה... דיצי היה אוהב
את זה.
פתאום נשמעת שאגה מתוך הבית. חלי רצה פנימה ואני עומדת קפואה
במקום, שואלת את עצמי אם יש קשר לדיצי, אם חסקה עשה לו משהו.
בצעדים זהירים אני מתקרבת לדלת ועולה את הגרם מדרגות שבדרך כלל
גורם לי ליפול אם דיצי לא שם כדי לתפוס אותי; הפעם אני פשוט
איטית מדי.
ואז אני רואה את חסקה מוטל על הרצפה עם פרצוף זעוף, אוחז מקל
ומנפנף בו לכיוון הכלב שדיצי פעם נתן לו מתנה וקרא לו גלגלצלה
(משהו שאמור להזכיר גלגל הצלה) וחלי מושיטה לו יד. הסיטואציה
כל כך מצחיקה ותוך כמה שניות אני נזכרת בדיצי. אז איפה הוא?

פתאום אני שומעת מישהו קורא למיסי. מיסי זו אני, אבל רק דיצי
קורא לי ככה... זה לא הקול של דיצי... או שאולי כן?
הקול בא מכיוון האולם עד שלפתע נפסק. אני ממשיכה להתקדם ופתאום
רואה כתם ענק על הקיר החיצוני של האולם. זו הקריקטורה שלי
שראיתי אצלו בחדר הבוקר מתנוססת על הקיר המרכזי בקיבוץ ובמרכז
כתוב אוהב אותך, דיצי. הפעם יש לי משקפי שמש בנוסף להילה.
צרחה. זה ללא ספק הקול של דיצי, אני חושבת ורצה לכיוון השיחים
מול הקיר. כשאני מגיעה לשיחים אני מביטה קצת בחשד על השיחים
שנעים באורך בלתי רגיל וכשאני מתכוונת להציץ, דיצי תופס לי את
היד ומפיל אותי לזרועותיו.
אתה חולה נפש, אני צוחקת כשהוא מדגדג אותי ונושך קלות את
אוזני. אחר כך הוא עוזר לי לקום ואנחנו עומדים אחד מול השניה,
משמאלי הקריקטורה הענקית שלי. הוא מרים מהרצפה נזר של פרחים
לבנים ומניח אותו על ראשי.
חשבתי שאתה מת, אני אומרת לו. ראיתי אותך מת.
אבל מיס, אני כאן לרשותך, הוא מחייך.
מה בכלל היה הסיפור עם חסקה? שואלת; לא בטוחה אם רוצה לשמוע את
התשובה - מכירה אותו יותר מדי.
סתם ספגתי את השטיח שלו בדם.
דם?
פרות.
אתה תמיד חייב להרוס את הרגע? אני צוחקת.
את שאלת, מיס, אני עבדך הנאמן.
והמשקפיים?
העיניים שלך שחורות מדי.
אהה.
אני מסתובבת לקיר, תחילה לא מבחינה בכמות הזקנים שמסתכלים על
הקיר בתדהמה; מתמקדים על הכתוביות. דיצי כורך את ידו סביבי
ומושך אותי קרוב אליו.
זה נכון, את יודעת.
אני מעיפה מבט לכל הזקנים שתמיד מסתכלים עליו בהזעפת פנים;
פתאום כולם נראים כמו מינימום הורים גאים. יד אחת שלי רועדת -
פחד במה.
באמת? אני שואלת,
באמת, הוא אומר.

אם מישהו תוהה, דיצי זה לא השם האמיתי שלו. הוא פשוט כל כך
טמבל עד כדי כך שאנשים קוראים לו בשם של אוגר. אתכם הסליחה.