יכלתי להחזיק עוד קצת זמן בחיים. אבל בעצם אתה אף פעם לא יכול
לדעת מתי תמות ולמה.
היתה לי פנטזיה אז, למות בגיל 28 מסרטן הגרון. ככה שאני לא
אוכל לדבר, מה שישמח הרבה אנשים, וגם כדי שכולם יגידו שהם
מאשימים את הסיגריות. אבל הפנטזיה נשארה בגדר פנטזיה.

כשאני חושבת על זה, התקופה המאושרת בחיי באמת היתה כשהייתי
בודדה. זו תקופה שנמשכה שנתיים. הייתי לוקחת תיק, שמה דיסקמן,
דוחפת לפה סיגריה, ויוצאת להשאיר את חותמי על העולם בישיבה
בטלה לחלוטין על ספסל מזדמן.
הייתי יושבת וחושבת ומדברת עם עצמי על כמה החים הם חרא וכמה
המוות מתבקש. נתתי לגוף שלי למות לאט לאט. ללא פעילות
ספורטיבית, כמעט ללא אוכל, המון סיגריות. עישנתי המון, אפילו
שידעתי זה גרוע, הדחף להרס עצמי אצלי היה ברור.
זו היתה תקופה של חיפוש. חיפשתי משהו. לא בדיוק את עצמי, תמיד
ידעתי שאין לי עתיד בעולם הזה. אבל חיפשתי משהו.

בערב בודד במיוחד, פשוט יצאתי מהבית לבדי, והתיישבתי על ספסל
בגינה שלא חיבבתי במיוחד, כי היו בה יותר מדי זכרונות.
התיישבתי על ספסל בקצה הגינה, איפה שחשוך, והבטתי סביבי.
מסביבי היה הנוף הרגיל: גן משחקים, קבוצות ילדים צועקות ממרחק,
דשא, כמה ספסלים, ועץ שלא הבחנתי בו קודם.
היה זה עץ עירום, כאילו העלים נטשו אותו לאנחות לפני שנים. הוא
הזדקר מעלה ומתוכו נשלחו חמישה ענפים עירומים גם הם.
הענף האמצעי הזדקר מעלה בתנוחה מוזרה, ובזווית שבה ישבתי, העץ
נראה כאילו הוא עושה זין לאלוהים.
התפלאתי. לא מתנוחת העץ, לא מהעובדה שלא שמתי לב לזה קודם.
התפלאתי מכיוון שככה בדיוק הרגשתי. העץ מימש את חלומי הרטוב
ביותר, פשוט לעמוד שם במשך כל ימי חיי ולעשות זין לאלוהים.

שאפתי חזק מדי מעשן הסיגריה והתחלתי להשתעל. דמעות הכאב לא
איחרו להגיע וראייתי התערפלה. הרגשתי כאב עז בחזה, ואז
התעלפתי.
התעוררתי בבית החולים. טוב, לא בדיוק התעוררתי.

ראיתי את עצמי שוכבת כל מיטת בית החולים הלבנה. הגוף שלי נראה
מת למדי.
בחוץ הרופא הסביר להורים שלי שנחנקתי ואז הלב שלי פשוט הפסיק
לפעום. התקף לב.
מכל האנשים בעולם, בת 16 במותה, ומתה מהתקף לב, בודדה.