יש לי יומולדת. היום אני בת תשע-עשרה.
בדיוק סיימתי את המשמרת חמישי-שישי שלי בבסיס, כשבתך התקשרה
אליי ואמרה לי:"אנה נפטרה. הלוויה היום בצהרים, אני באה לאסוף
אותך ישר מהבסיס."

נכנסתי לרכב ואמרתי שלום מאולץ. לא הייתי עצובה במיוחד. כבר
ידעתי, כמו כולם, שאנה כבר על סף מוות. גם לא היינו ממש
קרובות, ובכל זאת חילחל בי עצב. אולי כי חשבתי על סבתא (אישתך
לשעבר. זוכר אותה בכלל?). על כמה שהיא אוהבת את אנה, שהייתה לה
כמו אחות. יותר מאח שלה. מבשרה.
כל משך הנסיעה האווירה הייתה מעצבנת. בתך, כהרגלה, התלוננה
שיורד גשם, ואשתך לשעבר כל הזמן חזרה על אותו משפט שצריך לומר
לאבלים:"שלא תדעו עוד צער".
הגענו לבית הקברות ומזג האוויר היה אפלולי, למרות שזו הייתה
שעת צהרים השמיים השתתפו בכאב של כולנו.

הסתכלתי סביב וכל מה שראיתי היו מטריות שחורות ענקיות. הגשם רק
הוסיף דרמתיות. כשהרב סיים את דבריו כולם החלו לגשת לכיוון
הקבר.
כל הזמן שמעתי בתוך הראש את המשפט ש"צריך" לומר, אבל כשהגעתי
לרגע האמת והסתכלתי על הפנים של ציפורה, הבת של אנה, ושתי
בנותיה, שחר ואיה, ונתקעו לי המילים. נזכרתי איך היינו משחקות
יחד כשהיינו ילדות, הן היו כל כך קשורות לסבתא אנה שלהן. אפילו
קינאתי בהן קצת על הקשר הזה שנרקם ביניהן, מה שלי לא היה
וכנראה גם לא יהיה עם סבתא חיה שלי. אז לא אמרתי כלום. לא
יכולתי.

הלכנו לכיוון הרכב בשיירה אחרי כולם. הסטתי לשנייה את מבטי
שמאלה ואז ראיתי אותך. לוחץ יד לאריק, בעלה של אנה, אח של
אישתך לשעבר. הייתה לכם חברות שנמשכה שנים. טיילתם בכל העולם
ביחד, כל חג חגגתם יחד, תמיד הייתה אווירה טובה עד שנפרדת
מאישתך ועברת לגור עם אישה אחרת בנהריה הרחוקה.
באותה שנייה ראיתי בעיניך שאתה עוצר משהו בתוכך ולא הבנתי מה.
שיערתי שזה בגלל שאני בכלל לא יודעת איך אתה מגיב במקרים כאלו
או אפילו מקרים רגילים של היומיום. לפתע התפרצת בבכי. כמו ילד.
לא האמנתי שאני עדה לזה. נפתח לי חור ענקי בלב. רציתי לרוץ
אליך, לחבק אותך, לבכות איתך. אבל כהרגלי לא פעלתי. נשארתי שם
מסתכלת עליך בעיני עגל. המומה.
כמה שניות לאחר מכן שמעתי שקוראים לי. בתך קראה לי שאבוא
אחריה. כנראה לא רצתה ללכת לבד.
רציתי לבכות ולא יכולתי. ליד אמא לא יצאו הדמעות.
סובבתי מבט אחורה וראיתי את אישתך לשעבר צועדת בצעדים קטנים
לעברנו. התחננתי באותו רגע שלא תתפרץ בבכי. שלא תראה סימן לכאב
כמו שתמיד היא לא מראה. אני מניחה שאם הייתה מראה סימן, אפילו
קטן לא הייתי יכולה לעצור את כל הכאב שהצטבר לי בבטן.

עד היום כשאני חושבת על זה אני לא מצליחה לבכות, אבל כשאני
נזכרת בך, באיך שנשברת אז, הדמעות זולגות מבלי שארגיש.