בכל רגע שחולף כשאני לבד, משהו נשבר.
שלא תבינו לא נכון, זה לא הולך להיות אחד המונולוגים הדביקים
האלו עם דיאלוג ביני לבין האגו שלי או עם אהוב שהתאבד. זה משהו
שאני מרגישה ורוצה שיעבור.

עוד סיגריה. עוד כוס בירה. הכל שקט. בלי בכי, בלי צחוק, בלי
מתח.
ממש טוב לי עם זה. הבדידות הקלילה הזו נותנת לי חופש פעולה
מוחלט. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד (אולי קצת לאמא), ואף
אחד לא חייב לי.
לדעתי החברה אשמה בזה. אם אין לך חבר את אפס-לא שווה. אפילו
משעממת.
זה מה שמציק לי באמת, רק בגלל זה נמאס לי להיות לבד, זאת אומרת
בלי חבר.

מה שהכי רע בכל הסיפור הזה שלכולם פתאום יש בן או בת זוג. החבר
הכי קרוב שלי לאחרונה הוא המקרר.
כבר אין לי חשק לצאת. "לצוד" אתכם הגברים (עלק גברים). למי יש
חשק לשמוע מה שיש לכם להגיד ובסוף להבין שכל מה שמעניין אתכם
זה מתי תראו את חדר המיטות שלי.
לי נמאס. די. אני בגועל כללי מכל מה שמוגדר תחת הכותרת יחסים.
כן.  אני גם לא רוצה יותר להקשיב לחברות שלי. לא רוצה יותר
לשמוע. נמאס לי להיות החמודה-טובת הלב שעוזרת לכולן עם בעיות
הגברים שלהן. לכו לפסיכולוג או יותר טוב מזה, תפתחו את הרגליים
וככה בטוח יהיו לכן יחסים מאושרים. ואת זה למדתי על בשרי.
ברגע שנגמר או עבר לך קצת החשק המיני. זהו. את שרופה. זורקים
אותך כמו קונדום משומש לפח הקטן של השירותים.

אולי אתם חושבים שאני צעירה וחסרת ניסיון. אבל יש מישהו או
מישהי שיכולים לחלוק על הדעה שמה שמניע גברים זה סקס? גם אם זה
בשלב הראשון להכרות וגם אם זה בשלב מאוחר יותר.
וזו הבעיה המורכבת: אני אף פעם לא יודעת אם אתם מעוניינים במי
שאני או במה שיש לי בין הרגליים.
אם אני מתאהבת באחד מבני העדר זה כבר לא ניתן לשיפוט. אני מנסה
להאמין. אבל יש הרבה שלא נותנים אפילו צ'אנס קטן להתאהב בהם.
הם בורחים, או גרוע מזה - פוגעים ואז בורחים.

בקיצור אני רוצה להרגיש טוב עם הלבד הזה ויש לי את כל הזכות
שבעולם.
הבא ששואל אותי אם יש לי חבר או אם אני רוצה אחד כזה -
שישתוק!

מונלוג זה מוקדש לכל הרכלנים, רדודים, שטחיים, צרי עין ורוב
הגברים (לא כולם!).