ועכשיו את לבד, רק את והמחשבות שלך.
מתמסרת לריקנות האינסופית של הקיום.
רוצה לברוח ולשכוח את כל מה שהיה
ואת מה שיהיה.
אבודה בחלל, בעולם לא שלך.
המחשבות שרצות לך שקטות, את לא שומעת אותן. את פוחדת לשמוע.
הרצונות שלך, גם הם כבר נדמו. וויתרת עליהם. "אגואיסטי לרצות"
את אומרת, זה לא בשבילך.
את ריקה מבפנים, מלאה מבחוץ.
את שבורה מבפנים ושלמה מבחוץ.
מה הטעם בכל ההצגה הזו? מה את מנסה להשיג?
שאלתי אותך פעם על מה את חושבת וענית שהפסקת כבר לחשוב,
שמחשבות מובילות רק לכאב, ואני לא הבנתי.
ואמרת לי פעם שאסור להתחרט על שום דבר, ושמחשבות מובילות
לחרטה.
את כבר לא יוצאת מהבית, כבר אין לך כוחות.
אנשים עושים לך רע, את אומרת. הצביעות משגעת אותך. הרצון
להשיג. את לא רואה בזה טעם, ואני לא הבנתי איך.
את כבר לא מדברת יותר, את אומרת שאין לך על מה, שהשתיקה חכמה
יותר ממילים ודרכה אפשר לשמוע את הכל, אם רק מקשיבים. והקשבתי,
הקשבתי המון, אבל שמעתי רק שקט.
פעם אמרת לי שאסור לחלום, שחלומות זה משחק ילדים, הם אף פעם לא
מתגשמים. ואני לא הסכמתי, אבל לא אמרתי כלום.
ואמרת שהיום את מאושרת, שטוב לך. לבד. בלי אף אחד. רק את
והמחשבות השקטות שלך.
והיום אני יודעת, והיום אני מאמינה, והיום אני מבינה שאת כבר
לא איתנו, שאת מתה מבפנים, את ריקה.
את ריקה.
ואני? איתך.
7.10.05
4:05 לפנות בוקר... |