נגיעות קטועות, נגיעות רכות, נגיעות שלו.
הוא והיא יושבים ומסתכלים. רק הנשימות שלהם נוגעות בגופם
העירום. כל נשיפה היא צמרמורת בלב השני.
מבטים חודרים. המבט שלו חודר אל לב ליבה, נכנס לחדרון קטן, שם
היא אוצרת את המבט - שמא לא תאבד אותו. מבטה שלה עובר בו -
מכפות רגליו, לברכיים, לבטן, לנשמה, לחזה, עולה לראש, לעיניים
לשפתיים וחוזר ללב. אם אצבעותיהם יגעו, יקרה אסון נוראי. לכן
הם שומרים בקנאות על עורם הצח.
ואם פתאום יעבור מלאך קטן, שדון לילה מוזר, יעבור ביניהם, כל
אחד ינסה עד זוב דם לאחוז בו. ואם אחד מהם יתפוס את השדון, הוא
לא יתמהמה לרגע וישר ייתן אותו לשני - העיקר לשמח. העיקר לאהוב
את השמחה, לאהוב להיות ביחד - שמחים. אך בל יעבור אם תהיה
נגיעה כלשהי.
וככה עוברות להן השעות, הימים, החודשים, השנים והזמן נשאר
כמותו, נמרח כמו ממרח לילדים, והשניים ישכבו זה לצד זו ורק
יחזיקו ידיים - נגיעה אסורה, אך כה הכרחית. האסון אינו מלווה,
הוא כבר יבוא, יבוא בהמשך בסדר גודל עצום.
ברגע זה המחשבות הן לבנות - טהורות להפליא, ואף צל שחור לא
יעבור בהן. וכך זה ימשיך. עד שהנשימה תחל להכאיב, והידיים
ינתקו, הדמעות ירדו - דמעות מהולות בכאב, שמחה, אהבה, צחוק,
אושר, שנאה ואהבה גדולה כל כך. ובאותו רגע השדון ינשק אותם,
נשיקה על כל לחי, על המצח, על העפעף, על האוזן, על האף, על
השפתיים ושוב על הלחי. ולאחר הטקס היפיפה והעצוב, הוא יעוף
ויחפש אוהבים לא אוהבים אחרים.
והם ילכו לישון, שינה מתוקה, עם חלומות על פרפרים, על גלידות,
על חיוכים, על פרחים, ועל כל דבר שמעלה חיוך על הפנים וכך יהיה
להם לילה טוב.