וואו, כבר יום כיפור! איך טסה השנה. רון כיוון את הטיימר
במיקרו לשתי דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא למד את הטריק הזה
מעומר. ככה האצבע נדרשת ללחוץ על שני כפתורים בלבד במהלך כל
התהליך: ה-2 וה-start. הוא העריך עצלנות טובה. הרי ממנה נולדה
כמעט כל התפתחות מדעית וטכנולוגית בתולדות האנושות. הגלגל?
במקום ללכת. המיקרו? במקום לחמם שעה על הגז.
רון לחץ על start. האור נדלק ושאריות עוף הסצ'ואן הקרות החלו
סובבות סביב עצמן. זה הכי קרוב שיגיע לסובב עוף שחוט מעל
לראשו. לא נורא, כפרות.
שנה שעברה היה יום הכיפורים הראשון שלו בתל אביב. כאן ההבדל
קיצוני במיוחד. בין רגע היא הופכת מעיר ללא הפסקה להפסקה ללא
עיר. אופניים, רולרבליידס וסקטבורדים השתלטו על האספלט. אבות
אחזו בסבלים והזניקו את ילדיהם אל עבר רכיבת הבכורה שלהם.
רמפות עץ קישטו את הצמתים והשליכו מעליהן ילדים עטופים במגיני
ברכיים ומרפקים. רון הסתובב אז בעיר כמו תייר אשר נחשף בפעם
הראשונה למנהג המוזר הזה, מנסה להכנס לראשו: "no car day" או
שמא "enviorment day"? בכל מקרה, היה נדמה כאילו כולם נורא
נורא נהנים, ביום הכיפורים.
הבטן מקרקרת. חלפו כבר שעתיים מאז הארוחה המפסקת. כמה קל להיות
אפיקורוס. רון בהה בצלחת המסתובבת. הוא קיווה שהריח לא יטריד
אף אחד משכניו שומרי המסורת. אמנם זו תל אביב, אך דווקא בשל כך
ישנם די והותר אנשים שמנסים לכפר על עוונותיהם. לא נורא, רק
התחיל הצום, אף אחד עוד לא ממש רעב. מחר כבר יהיה ממש לא נעים
להכין אוכל. מצד שני אולי אני אשמש להם כמעין מבחן רצינות. ממש
מלאך.
בפסח נהג לאכול חמץ בשפע. פיתה עם חומוס, פרוסה עם שוקולד. למה
להפסיק? כי אומרים!? הוא לא יכנע. זוהי כפייה דתית. מי הם
שיגידו לו מה לאכול, מה לשתות, מה ללבוש, מה לחשוב, מה ומה
ומה?
אבל לא משנה כמה ניסה להתעלם, בבוא ניסן, בכל פסח מחדש, כל
פיסת חמץ העלתה בו רגשות אשם. מה זה? האם זה איזשהו גן מסורתי?
ואולי המטען הגנטי צודק, שבוע בלי חמץ לא יהרוג אותו. הרי הוא
באמת יהודי. זה שהסירו לו את העורלה כבר לא מעניין אף אחד. ככה
זה, בארץ של יהודים כבר אין צורך להפגין הזדהות. אנחנו כבר לא
מיוחדים. אף אחד כבר לא צוחק על האף הארוך, על בצע הכסף. ממש
משעמם. אנחנו מתבוללים עם עצמנו. שוכחים מנין באנו.
אולי הוא יצום? הוא לא מפחד. קצת קשה, אז מה? בסך הכל יום
כיפור זה אחלה רעיון לחג. ישר רואים שהוא חג יהודי. חכם ומבאס.
בוא נראה, על מה יש לי לכפר? רון ניסה לשחזר את מיטב חטאי
אשתקד, את כל אותם השטחים המתים בזכרונו, הרגעים שהעדיף להכחיש
את קיומם. הסריקה הראשונית העלתה אפס ממצאים. הוא מוותר לעצמו.
אולי יפשפש במערכות היחסים שלו. אמממ... לא! מעבר ליציאה או
שתיים לא במקום, לא היו זכורות לו פדיחות של ממש. הוא לא דפק
אף אחד, לא בגד, לא גנב. הוא לא רצח אף אחד, לא אנס, לא נאף.
הוא היה בסך הכל ילד די טוב.
רון הביט בדמותו המשתקפת מהטוסטר. האם חייו כה משעממים, עד
שאין לו על מה לבקש סליחה? האם אין בכל העולם כולו נשמה
המתייסרת בזכותו? האם אין אף אחת בעולם הגדול המתהפכת הלילה
במיטתה, נזכרת בעוול הגדול אשר גרם לה? האם אין אף אחד בעולם
כולו המכה על שולחן ומאחל למותו? האם יתכן שאין לו שונאים?
כן, זה נכון. הוא מנהל את חייו כמו מסע בחירות: מנשק תינוקות,
מחייך למצלמה. חיים ללא רבב. חיים ללא חטאים. חיים לספר החיים.
חיים?
לרון הייתה בחילה. הוא הגעיל את עצמו. והוא קורא לעצמו
יהודי... הוא לא עשה שיעורי בית לקראת החג. לא הכתים את עברו
בכמה מעשי פריצות. לא העניק לעצמו דבר להתחרט עליו. בזיון!
"פינג!" קרא המיקרו. העוף בנוסח סצ'ואן נראה חמים וטעים. רון
הוציא את המנה ומיקם אותה על שולחן האוכל. השנה הוא יאכל, אבל
ליום-כיפור הבא הוא מתכוון להגיע עם רשימת קניות של סליחות
באורך הגלות.
ואז הוא יצום. אז הוא יצום בכיף.