כאב, זה לא משהו שמרגישים כל יום, זה לא משהו שבא סתם ככה, זה
עמוק בתוך הלב. זה צובט יותר מדיי חזק, ואי אפשר כבר להתעלם.
חשבתי שלא יכאב לי בגללך, את לא שווה את זה, אני כמעט ולא
מסוגל להסתכל עלייך מרוב שנאה, לפחות נראה לי שזאת שנאה. אולי
בגלל שאהבתי אותך? אולי בגלל שאני אומלל עכשיו? ואני רואה
אותך, ואומר לעצמי שאת אשמה, אני רואה אותך כאשם העיקרי למה
שעברתי בחודשיים האחרונים ולמה שאני עוד אעבור.
הם לא נותנים לי מנוח, ואני לא בן אדם שפשוט קם וברוח, גם לי
מותר לכאוב, גם לי מותר להשבר, אבל אף אחד לא יראה את זה כלפי
חוץ, כי אני לא נותן להם לראות. זה פשוט ישב בתוכי עד שזה יעלם
יום אחד. אבל, אני פשוט רוצה לגרום לזה לעוף, ללכת, להעלם.
אין כבר אטימות, זה פשוט שהכל מרגיש, אבל מרגיש בקיצוניות, אם
כואב אז כואב כל כך שלא מצליחים לזוז. אם יש כעס, אז אני כועס
כל כך שאני לא מצליח לישון, לא מצליח לחייך, בא לא לצרוח מרוב
כעס. הכל כל כך גדול, כל כך ענק, פתאום שמים לב לכל דבר קטן,
דברים שלא הייתי שם לב אליהם קודם.
אבל אחרי הכל, איך אני יכול להאשים אותך?, אם אני אזרוק את
האשמות עלייך אז אני אתנער מהכל, לכמה דקות, שעות, ימים, אולי
חודשים, אבל זה שוב יחזור, כי האדם הוא שעושה את ההחלטות שלו,
ועליו לקחת גם את ההשלכות. ואני, אני צריך לקחת על עצמי את
ההשלכות על זה שגם אחריי שדחית אותי פעמיים, וגם כשסבלתי איתך,
בכל זאת המשכתי לייסר את עצמי איתך. על זה שנאטמתי, על זה
שעכשיו הכל כל כך חזק. אבל אני אמשיך הלאה ויחזור להיות כמו
קודם, ואת, את נשארת מאחור, בעבר שלי, העבר שאני רוצה לשכוח,
ואל תחזרי, תשחררי אותי ותני לי ללכת.

ובנתיים כואב, בנתיים...