מתוך הלובן שבעיניים שלך
מושיט הטירוף את כף ידו האדומה מהאש,
ומושך אותי לתוך מדורת הטנגו שהצתת בתוך הלב שלי.
אני יודעת שזו תצלוב אותי ותצבע את עור פני לאדום מובך ומביך,
כל אינסטינקט שבי יכבה, ורק האלפסק יחזיק בנו גחלת של
חיוניות.

במחול השדים הזה אני מבקשת לשמור על קצב
וסופרת את כל שש שמיניותי בחינניות
שאינה מתאימה לכח הצנטרפוגלי שקורע את ראשי מידיי, ואת רגליי
מבטני.
מזכיר לי שוב איך האון, האיתנות והשפיות שאני מכנסת בי בשבילך
אינם לך אלא בור ללא תחתית ---

לכן אני נאלצת לפלל ליום בו תתרסקי על האדמה,
ראשך יהיה מסוחרר ומנופץ מעצמת הנפילה
ומתחושת הקרקע שתדבק לקרסולייך ולא תרפה.
אצבעות רגלייך יגדלו שורשים של שפיות
שינבטו באדמה ויהיו לעץ החיים בשבילך.


11/00, ירושלים