אני והעולם משחקים בארגז החול. המטפלת שלי הלכה והשאירה אותי
שם איתו.
בתחילה, אני מסתכלת עליו מבוהלת קמעה. אינני מכירה את הילד הזר
והמשונה הזה. אבל הוא עושה לי פרצופים ומתגלגל לאחור ואני
פורצת בצחוק. "אני העולם", הוא אומר, "איך קוראים לך?". "אני
תות" אני אומרת בביישנות וממהרת לבקש: "תוכל להראות לי שוב
כיצד התגלגלת לאחור?". "בוודאי", הוא עונה ומתגלגל שוב. אני
מוחאת כף בהתלהבות ומבקשת שילמד אותי. "אה, זה דבר של מה בכך,
ברגע שתרצי מספיק לדעת כיצד תוכלי לעשות זאת בעצמך". אני זועפת
אך מהר מאוד הוא בונה לי ארמון חול יפהפה ואני מתרצה לשחק
עימו. תחילה אנחנו משחקים תופסת ומחבואים, אבל העולם כבר בקיא
במשחקים אלו. אז אני מציעה שנמציא משחק. זכותי להיות שווה לו,
לפחות בארגז החול.
אנחנו משחקים במשחק שהמצאנו, מתרוצצים סביב הגינה עד שנשימתנו
קצרה. נעצרים ומנשפים "הא! תפסתי אותך!" אני צועקת בעונג
ותופסת אותו, אך לפני שאני שמה לב הוא מתפוגג מאחיזתי ושב
ומופיע מצידי השני. "את חמודה", הוא אומר לי במבט מבויש, "תרצי
להיות חברה שלי?" |