[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה קרה בערך לפני חודש, חודש וחצי. קרוב לחודשיים.
אני לא זוכרת הרבה...
אני זוכרת, היה קר וקמתי לקחת שמיכה או משהו... ואז פתאום זה
שוב, רציתי רק עוד קצת, לנסות ולראות אם יש לי את האומץ, רק
לנסות...
אני לא זוכרת מה קרה אז... אבל לפתע הרגשתי קלה, ממש ממש קלה.
כבר לא היה לי קר.
אחר כך... אני זוכרת רק במעורפל... היה חשוך, או אולי בעצם היה
הרבה אור, זה היה מעורבב ושונה כזה.
תמיד חשבתי איך זה יהיה, אף פעם לא חשבתי שככה.
תמיד, אנשים חושבים שאחרי שהם מתים הם מוצאים את התשובות לכל
השאלות, או עולים לעולם טוב יותר, או גיהנום...
אבל אני לא בדיוק שם... האמת היא שאין לי כל כך תשובות לכל
השאלות. הכול מעורפל, אבל מה שכן, השאלות האלה לא עולות לי
יותר, לא חשובות לי יותר.
אני מאושרת עכשיו? לא יודעת. כן... אולי... לא בטוחה...
זה מוזר קצת, אני פה ודי ריק, אבל רגוע למדיי, אני לא חשה את
כל הדאגות שחשתי בעבר, כל אנשים חשים את הדאגות האלה ואני פשוט
לא... לא יודעת, יותר חופשי ופשוט לי.
אני זוכרת... הייתי עצובה תמיד, היה לי חלום, רציתי לעוף,
חשבתי שזה יהיה נפלא, כל כך רציתי...
היו לי אנשים.
היו לי אנשים שהיה להם אכפת ממני, כשהייתי... בחיים.
אהבו אותי...
אני זוכרת, בכיתה ח' היה את ליאל, מ-ח' 4, הוא ממש אהב אותי,
כן, אני זוכרת, הוא ממש אהב אותי...
זה נחמד. כן, אני זוכרת...
הוא פעם בא אליי בהפתעה והביא לי פרח, ורד. ורד יפה...
אני זוכרת שייבשתי ושמרתי אותו.
כן, זה היה טוב... להיות נאהבת.
גם אהבתי.
את ליאל לא ממש, אבל הייתה ילדה, בתיכון, שלמדה בכיתה שלי.
בהתחלה רק הסתכלתי עליה כל הזמן כשהיא הלכה לפתוח את הלוקר
שלה.
היא הייתה כל כך מדהימה! היו לה עיניים חומות כאלה ושער כל כך
חלק, אדום.
לפעמים היא הזכירה לי תות. כן, תות שדה, כל כך מחויכת וכך כך
שונה...
אחר כך התאהבתי. אני לא חושבת שהיא אהבה אותי גם, עכשיו אף פעם
לא אדע...
אהבתי אותה...
אם אני עצובה עכשיו? האמת היא שלא, פעם הייתי תמיד עצובה, גם
כשניסיתי להיות שמחה, עדיין...
הייתי עצובה.
זה מצחיק.
לראות את כל האנשים הקטנים האלה.
הם חושבים שהם כל כך הרבה בעולם הזה, אבל בעצם הם לא משמעותיים
כל כך.
היקום כל כך גדול והם כל כך קטנים.
אני אוהבת להסתכל מפה עליהם. תמיד ממהרים.
לאן בעצם?
עוד לא ראיתי אדם אחד שישב ופשוט הסתכל, סתם... אל המרחק... אל
הנוף...
זה מה שאני עושה. די נחמד לי.
אם אני בודדה? לא. בפירוש לא.
אני לבד, אבל לא בודדה.
שקט לי וטוב לי פה, כמו שתמיד רציתי.
אהה... ויש לי כנפיים סוף סוף. זה נהדר.

xxx

המונולוג הזה הוא חלק מהעבודה על שלי בשיעורי מיצג (וידיאו)
במסגרת המגמה לאומנות פלאסטית בתיכון ויצו. העבודה מדברת על
החיים, המוות ואחרי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אי אפשר לקרוא
שיר זה בלי
לחטוא למשמעותו
האמיתית.



משורר הזן


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/06 2:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה אפק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה