וינונה רידר.
טיפוס שמן, מזיע, קצת שעיר. לא חכם כל כך. פניו, דומות למסך
מחשב - מרוויח הרבה כסף,מוכר תוכנה. רכב קנה. רכב יקר, חזק,
מהיר, יפה. זה לעולם הצדיק את קניתו, מעולם לא מימש את הכוח
הטמון לא ניצל את יכולת הרכב. נהג בינוני היה, הכבשים הפחידו
אותו. גר בדירה קטנה, מיקום לא רע, שכונה מכובדת. האזור היה
שקט, אך קרוב די הצורך למרכז העיר.
המרפסת גדולה, המטבח גם כן;
בחור לא מוצלח - ממוצע, למעשה פחות מזה. כשהיה סטודנט נהג לתת
שעורי עזר לתמידי תיכון, כך הרגיש משמעותי, הרגיש שהשפיע. חשב
בלבו, אולי אחד מהם בזכותו יקבל ציון גבוה יותר בבגרות, יהיו
לו חיים טובים יותר.טיפוס בישן, לא מוחצן, מעט ניסיון עם נשים.
אומר לכולם שנשים גדולות מעדיף, אבל בפנים דוקרת האמת - נשים
רזות, חלקות ומחוטבות, את אלה היה רוצה, נשים רגילות. נשים
מהסוג שידחה אותו, שלא יסתכל בוא, באלה חשק. וידע שלא יוכל
להן, כך שהחליט לחסוך מעצמו את האשמה והשפלה. ודבק בגדולות,
חשב זהות הן במעמדן, הרגיש שלהן משתווה.
יש לו חתול, קטן, מטופח, שעיר וגזעי - אותו קנה. לא מצא לנכון
לאסוף חתולים מהרחוב, פעולה זו נראתה לו מבזה. ומאחר שהיה לו
כסף... לו רק היה לו על מה להוציאו.
להיות בסדר תמיד השתדל, כמו כולם, רק שאלו לא יפנו אצבע, בכל
סוג שהוא. מבט בודק לא יכול לסבול.
את קנית המזון היה עורך בשני חלקים - חצי בסופר הקרוב אלו,
המקומי, שם קנה חצי ממה שרצה. היה הולך בין מדפי המזון ומרסן
עצמו מהתנפלות כוללת על תכולתם, הקושי היה גדול. חשב - רק שלא
יראה כחזיר. מבט היה מעביר על ידידו הצרכנים, בודק איש איש,
כמה כל אחד מהם צורך, בראשו היה מחשב את הממוצע שבתכולת
העגלות. על פי התוצאה היה ממלא את העגלה שלו.
בחישובים היה טוב.
את החצי השני של קנית המזון היה עורך בסופר רחוק רחוק מדירתו,
כזה שפתוח עשרים וארבע שעות. היה מגיע בשעות הנידחות של הלילה,
אז היה שם לבד או בחברתם של שכמותו, המוזרים, המנודים,
המשונים, מהם לא היה פוחד, לאלה היה משתווה, כך חשב. בחברתם,
יכול היה יכול זה לשחרר את התאווה האמיתי למזון, היה צורך ללא
כל בושה או רגשות אשם, מציף עצמו במוצרי טעם וריח, מטעמים מכל
סוג. במיוחד היתה לו חיבה לקצפת הספרי, ממנה היה רוכש הרבה.
לפעמים היה מסיים את הקניות בסופר הלילי כשהוא גורר אחריו שתי
עגלות מלאות. ורק פה אחד היה עלו להאכיל.
שהיה צעיר השמין פעם כל כך עד אשר היה חייב בטיפול רפואי, שכן
היתה סכנה לחייו. לבדו לא הצליח זה לרזות, דומה שקולות בראשו
קראו לו לאכול עוד ועוד, והוא לא יכל להם. מאז הוא מנסה לשמור,
מצוי במלחמה מתמדת מול המקרר. ולא הדאגה לחיו מניעה אותו, זה
פוחד ששוב יצביעו עלו "על זה שהיה בבית חולים, כי השמין יותר
מדי". רק לא להיות כל כך שונה.
קרא פעם בספר שאצבע יכולה להיות כדור של אקדח. כעת כבר אינו
שמן כל כך, את עיקר השנוי עבר בזמן שירותו הצבאי, לא מפני
שהשירות חיזק את אופיו - לטעמו של זה, האוכל בצבא בלתי נסבל,
עד כדי כך היה בררן שיכל להעביר ימים שלמים מבלי לאכול דבר,
עקב מימדו הגדולים הפסקת האכילה לא הפריע לזה לתפקד, כל עוד
הקפיד על שתיית מים. את הצבא הוא זוכר לטובה, עקב השינוי שחל
בוא.
את האשמה לגבי מראהו היה תולה באמו. שכן היא, כך היה מכנה
אותה, היתה מכינה עבורו מטעמי מזון, רוויים בשומן וסוכרים. אהב
מאכלים אלה, ולא היה מוכן לאכול אחרים.
טיפוס שלעולם לא מסרב לאדם אשר פנה עלו בבקשת עזרה. גם אם חשב
או ידע שהאינטרס של ידידו ממול אינו טהור, אלה בא על מנת
לנצלו. וזאת בגלל שרצה להימנע מהמצב, שבעיני זה היה כמו נפילת
השמים לאדמה, שידברו עלו מאחורי גבו שלא בחיוב. הוא בעצמו
מעולם לא אמר רכילות. כשעלו רכילות נאמרה כל הזמן. בכל עת בא
נושאי השיחה דעכו בין עמיתו בעבודה, מיד היו שולפים איזו הערה
לועגת לגבי הנ"ל, הטיפוס השמן. כל זאת על אף כל מאמצו שלא
להיות כזה.

יש שאומרים שלכל סיר יש מכסה. וידידינו הטיפוס השמן, מצא את
שלו. זו שכמותו יכלה להיות סיר למטבח צבאי ממוצע. אך כבשה אותו
בקסמיה. לא מדובר באיזו שהיא ידידות שגלשה לה לזוגיות. האופן
בוא נפגשו אינו ממש מתאים לאלה, לא מתאים כי התנהל באופן פשוט,
כנות היתה במפגש, כזו ששייכת לטובים מאלה. על חוף הים, בשעת
השקיע של יום קיץ חם. מתחת לפרוגולת העץ של מזנון החוף זו וזה
נתקלו
אחד בשנייה. זה בדיוק סיים לאכול שלגון וזו מרחה עצמה בשמן
שיזוף, הרבה שמן שיזוף. זה הבחין בא מיד, ראה אותה כזוהרת או
אולי קורנת, או אולי היו אלה מידותיה שלכדו את מבטו. על כל
פנים קסמה לו. בצעד מגשש שאל את זו לשמה, מצפה לדחייה מקווה
לשיתוף פעולה.
ולאחר שנייה ועוד אחת היא ענתה, את שמה. הוא חייך חיוך של
מבוכה וגאווה. היא שאלה את זה לשמו, שענה במהרה תוך מחיקת
החיוך מפניו. לאחר שנייה ועוד אחת שאל עם יוכל לשבת לצידה, זו
הסכימה.
ביום שישי יצאו יחד למסעדה, שם היא סיפרה שלא תמיד היתה כזו,
פעם היתה דקה, היתה יפה. בימים שהיתה נערה, ולמדה בית ספר,
גזרת היה צרה וחטובה, שערה היה ארוך ומבריק ועיניה כחולות
ונוצצות. העיניים נשארו כחולות אך איבדו מהברק, השער התחלף
והפך קצר
ויבש, באשר לגיזרה, עושה רושם שזו איבדה כל צורה שהיא. היא
הסבירה - הכול השתנה שאימא לקחה את חייה, לאחר שהעלתה באש את
חבל הכביסה בחצר הקדמית. אימא נשכבה מול טלביזיה ששידרה את
ערוץ הטלנובלות ובלעה תערובת מפוקפקת של כדורים. זו היתה זו
שגילתה מחזה זה. באותו יום, כך אמרה החלה תקופת ההשמנה שלה,
שלמעשה מעולם לא נפסקה.
אלה עולים לדירתו של זה, שמקווה לנשיקה, אפשר גם סקס. וזו לא
מקווה לדבר. אלה ישבו סביב שולחן האוכל של זה. אין מה לומר, או
אין אומץ לומר דבר, ורק נעימה שקטה שבקעה מהרדיו מילאה את
האויר. אלה שוקעים לתוך בקבוק בירה ויין לבן. משכרים עצמם,
חושבים
אולי כך יתגברו על המבוכה. הוא רצה לשכב אתה. היא רצתה לבכות.
השיר ברדיו התחלף, לא עוד נעימה שקטה, כעט המוזיקה רועשת.
כאילו מודיע להם, מספיק לשתות, מספיק לשתוק, המוזיקה לא מוכנה
לאפשר זאת יותר, כעט זמן לזוז, זמן לרקוד. וזו מצאה מפלט בשיר
מהאינטימיות שאימה לבוא ונטשה את זה היושב בשולחן, זה שתוי מדי
כדי להשאיר את זו לידו אך לא מספיק בכדי להצטרף אליה בריקוד,
זו משליכה את נעליה ומתחילה מתנועעת, תחילה באיטיות וכבדות לא
תואמת את המוזיקה. לא ריקוד יפה. וזה בינתיים גומע עוד בקבוק
בירה, מביט בא ובגופה הדוחה קופץ, מעורר בחילה, מאיים להפיל את
ריצפת
הדירה. כשתכולתו של בקבוק בירה נוסף מוצא את עצמו יורד לבטן
זה, גופה של זו מתחיל להיות נעים להעין, על אף כיעורה של זו,
הריקוד מתעדן, גופה החל משתלב בין הצללים, כאילו בזמן שגמע את
בקבוק הבירה, המוזיקה פלשה לגופה של זו והחלה רוקדת בשמה, מניע
גוף כבד זה בסיגנון. בירה נוספת יורדת במהירות, ופניה, כעת
היופי אחז גם
בהן. הבעה רצינית וצינית עטו. זה מוכן להישבע שדמתה לרגע
לוינונה רידר.
בכוחות אחרונים לפני עילפון, הקים עצמו, ניגש אל זו, לא מנסה
לרקוד, רק קרב אליה. מנסה לנשקה, מקרב פנו אל פניה, עוצם את
עינו, רוח שקטה נושבת בניהם וצפייה וזו מסרבת, נרתעת לאחור. זה
מנסה שוב, אוחז בידה, ידיו מזיעות הוא משתוקק להיענות, ודחייה
נוספת, ועלבון,
ודממה.
כעת היא אוספת את חפציה, מעיל, ארנק, נעלים, לוגמת מכוס היין
שעל השולחן, מציתה סיגרייה, מסדרת שער, צועדת למפתן, זה מלווה
אותה במבטו, עומד כמו ערום במרכז הסלון, עדין מוכן להישבע
שהיתה דומה לוינונה רידר,חושב שכעת ילך לישון בלי מקלחת. וזו
עוצרת, שוקלת מילים, מסובבת ראשה מסתכל על זה - ומבטה מרחם,
חודר, מעליב. וקולה חנוק.
ואומרת "מצטערת, אתה לא הטיפוס"

סוף