להילה

דרכה של החולצה לריצפה נבלמה בפיטמה. למעשה היה זה העגיל
הדוקרני שעבר דרך הפיטמה. שרה היססה מלשחרר את החולצה, שמא
תדקר. בסופו של עניין הכריע הדחף לחשוף את המציצנית הזקורה.
שרה מדממת מהשפתיים עכשיו. דנה שואבת את הדם. מתוק לה.
אחרי כמה שעות הן הלכו לישון. דנה נמה. שרה קמה. שבה הביתה.
בדרך עצרה בחנות קעקועים, קנתה לעצמה קעקוע ענק שיכסה לה את כל
הגב, הכתפיים ועד המרפקים. לקח כמה חודשים עד שהציור הושלם.
במהלך חודשים אלה, בין חריטה לצביעה, שרה התהלכה לה בפרברי
העיר ליד השדות בשעות קטנות התיישבה לה על סלע עם המקטרת שלה
והחלה לנטרל נוירונים נוספים במוחה, אלו בעישון ואלו בשתייה,
להקהות תחושות. משסיימה, הבעירה את משקעי הוויסקי אל תוך השדות
שיובשו כליל במהלך הקיץ. הלהבות טרפו את הזרדים והעלים היבשים
בקלילות אימתנית. תופסים בעצים הצחיחים ולא מרפים. האש לוחשת
בקול ברור וחזק כשאון רכבת בצהרי יום חמסין. גיצים נזרקים אל
על. יפה. מחזה ממגנט. שרה צחקה חנוקות. משעלה בידה להתיק עיניה
מהלהבות- שבה לביתה, מאחריה כבר נשמעו צופרי הכבאיות.
יחפה נעמדת מול הים. תלתליה מריחים מעשן לבן של שדה מחוק. פניה
מפוייחים. במבט מערבה הים שחור, אין אופק, רק שחור ושחור, המים
רוחשים ומזמינים. שרה נענית בחיוב. המים קרים בשעה זו. היא
מתכווצת כשחריצה מתמלא אל קו המים. מתנחמת מהתקשות פטמותיה.
נזכרת בדנה הדוקרנית, היא מלקקת סדק בשפתיים. קפיצת דולפין אל
לב הגל הקרוב והקור שוכח לשניה, צלילה וגיחה לנשימה. עוד אחת.
ועוד אחת. השפתיים כבר כחולות. אבל לא קר. שרה שוחה פנימה,
להתרחק מהחוף מעודדת את גופה לגלוש בזרם המגיע אחרי הגל.
בעמידה זקופה בוהנותיה לא געים בחול. עוד פנימה. לא רואים כבר
חוף. השמים מכחילים, היום נולד מחדש. שחפים חגים מעליה. מלווים
אותה בשובה אל החוף, אצות על כתפיה.
בפאבים אפרוריים חיככה שדיים תמירים על כתפי גברים שעירים
ברכנה אל הבר לעוד סיבוב. לא ישנה לבדה כבר 8 שנים, אם להוציא
אותו לילה בו זרקה את זוגה מהחלון חמש דקות לפני שנרדמה. קראו
לו איציק. הוא לא אהב ללכת לישון עם מוזיקה. שרה לא ישנה בלי.
זה היה בקומה ראשונה של בניין ישן קרוב לגבול הצפון, על עמודים
נמוכים, איציק העדיף לא לחזור. שרה דחפה אצבעות, חושבת על
החצוצרן שניגן לה אותו זמן, היא היתה עייפה מידי בשביל כל דבר
אחר.
חנות הקעקועים סיימה למלא את חובתה לשרה. היא ישבה במרומי ביתה
אותו יום, מיזוג אויר מקרר את הדירה ועורה החבוש והמשוח בקרם
מרגיע. "כמו חולצה צבעונית הקעקוע שלך", ציינה דנה, "צמודה
צמודה". היא חשפה את גבה החדש של שרה מתוך התחבושות הרכות,
עמוד השדרה הדקיק שלה מבצבץ מפרצי ירוק ואדום. כשחלף הכאב בעור
זכתה דנה במבט מחודש מלמעלה על פני גופה של שרה, ששוב יכלה
לשכב פרקדן. כששכבו, חלקי מתכת קטנים היו מתנגשים. באזניים
בגבות באף בשפתיים בחזה בטבור ובשפתיים. "פופיק" הייתה שרה
אומרת, אף לא פעם יצאה משפתייה המילה טבור. היתה מזדיינת
במרפסת ועל הגג, שיצפו השכנים מהקומות הגבוהות שבמגדל השכן.
היו יוצאות לג'וגינג ותופסות להן שותפים מיוזעים לאימון נוסף
בין השיחים. או יוצאות לרקוד מחצות עד הצהריים בלי להוציא מילה
לאיש מהפונים שהיו שבים וצצים כל מספר דקות. לפרקים נפרדו
לטובת גיחות של חודשים או שנים בארצות השונות שבפלנטה הרחוקה
הידועה בכינויה 'העולם השלישי', או במדינות שונות של העולם
המערבי או המזרחי ובכלל.
כעבור זמן רב, שהיה קצר מניד כנף יתוש התקמטו נחלשו השתעלו
ומתו. בהפרש של שנים אחדות. הבעל מת, שלה אחריה, שלה לפניה.
אח"כ מתו הילדים שכבר לא היו ילדים במותם, להוציא אחד שנדרס
עוד לפני שנרשם לשנה ראשונה בבית ספר. אחד מת פה, שניה מתה שם.
שרה, לאחר מותה, היתה שוכבת, בחול בקיצים, בבוץ בחורפים.
בתחילה עם עורה עליה. הציור נמחק זה מכבר, שכן חשה מבוגרת מכדי
להתגנדר בקישוטי ילדים. לאחר מכן נאכל עורה, ועצמותיה היו
שוכבות עירומות. בהמשך היתה לאבק וחול. סופם של שארה היה
כדוגמתה.