חלמתי שאני קם בבוקר ולובש שריון אביר מבריק. מצטייד בחרב, מגן
עם סימן של דובוני איכפת לי ומתייצב לקרב מול אלוהים. המנצח
מקבל את האהבה. נפגשנו בפינה חשוכה של קצה העולם, מילולית. הוא
דאג לתפאורה ובחיי היה שם הכל. הוא יודע איך לביים דברים בצורה
תיאטרלית. ברקים כחולים בוהקים, שמיים מעוננים בענני כותנה
גדולים רעמים מתגלגלים למרחקים כמו קולות נפץ עזים ומה לא.
הלבנה והחמה התייצבו גם הם למאורע בשני צידי הרקיע, כתופסים
מקומות באמפיתאטרון רומי לפני קרב גלדיאטורים חשוב.
היינו אני והוא. אני אדם פשוט עם חרב ולב שבור והוא, אלוהים כל
יכול. אני פשוט אתאר אותו בצורה הזאת : הוא היה הדבר הכי יפה
שראיתי מעודי ובטוחני שגם היפה ביותר שאי פעם אראה ובו זמנית
הוא היה הבן זונה הכי מכוער והכי מעורר אימה שהביט בי. יופי
והוד לצד רוע מוחלט.
פשוט שלמות.
הוא צעק בקול שהיה בעצם הרבה קולות בכל השפות יחדיו: 'אנחנו
מתחילים'. המפסיד הולך לאהוב.
ואתם הייתם שם כולם. באמפי-תאטרון הרומי בעל האווירה הגותית
השחורה. נשמתם יחד איתנו ועם כל העפת חרב התרגשתם. נפעמתם
והייתם לחלק מאיתנו, דופק אחד לכולנו, הלוחמים על האהבה. הדבר
היה כמדובר בקרב בין נמר לאדם שאינו חמוש בדבר מלבד ידיו,
ואנוכי אינו הנמר.
היו שם בצד שלי, בצד הלבנה המאירה, אבא ואמא ושאר המשפחה לכל
דורותיה וכל שאר האבירים בעולם הזה שהם בעצם כולנו. אבירי אהבה
לבושים בשיריון של גוף ובשר חיצוני אבל מבפנים לוחמי אש בוערת
המשתוקקים לאהוב ולתת ולתת ולהלחם. הוא היכה בי ללא רחם, מכות
נפלאות בקרב שלם שהיה ללא גוף, רק נשמות רק לבבות מתעופפים
ונלחמים.
ואז הכל השתנה.
ראיתי אותך בקהל. בין המוני האבירים ראיתי את עינייך המוכרות
כל כך טוב. הרחתי את ריחך המוכר כל כך, הרגשתי את ליבך יוצא
אליי. פתאום בחופזה חזרו הסיוטים של פעם, פנייך, הריח שלך
האהבה שלך התמלאה בריחות זרים, לא לך. לפתע היית את אבל לרגע
גם עוד הרבה אנשים אחרים.
וכל הזמן אלוהים מכה בנשמתי, בעוצמה, ואתם בקהל מריעים כבמשחק
כדור.
ואני מתייסר וסובל וליבי מתהפך בקירבי ואלוהים שוב בקולו רווי
הלשונות:  "האהבה תנצח, תיתן לה לצאת!". הוא צועק ואני נחלש
ואת משתנה. ולרגע פרצופך הוא שלך ואת מחייכת ואני מרביץ
לאלוהים והעולם רועד. הכל רוטט. שאון הקהל מתגבר אני מתלהט ואז
שוב, פרצופך מתחלף ואחרת את.
וכמו במשחק המרדפים וכמו בהרבצת הגלים המכים על החוף כך גם
הקרב מול אלוהים על נשמתי ממשיך להינטש ולהתקיים ולייסר אך
מתחילה להתקרב לה יישורת הסיום.
אני מתחיל לברוח, מרגיש אני כמו הים הנסוג בשעת השפל וכאילו
נותן ליבשה לנצח.
ואז ברגע אחד של התבהרות הכל נפסק. כמו טיפות גשם שנעצרו
בתנועתן לעבר היבשה כמו קטר דוהר הנאלם דום ברגע, אלוהים קופא
מולי.
הקהל משתתק כולו כאיש אחד ונותרת רק את. בפרצופך היחיד והמוכר
מביטה בי ברוך ובעדנה השמורה רק לי, לי.
ואז ידעתי.
אני כבר לא מפחד. אני מרגיש כמו השמש ומתחיל לזרוח. אט אט
מתחמם אני. את מתקרבת אליי ושנינו יחדיו מפיצים אורה וחום.
נשברים כל המחסומים והופכים אנו יחדיו לשמש יוקדת אחת, חזקה.
מסתכלת את עליי ומתסכל אני עלייך ומבין שהאהבה ניצחה. כל הזמן
היינו אחד ואלוהים לא היה נותן לשום דבר אחר להתרחש חוץ
מלשילוש הקדוש הזה. אנחנו מתחברים בעוצמות אדירות וסכרים שלמים
נפרצים ונותנים לים שלם של טוב לזרום בנהרות שאני ואת ניצור
יחדיו. תחושת השחרור משתלטת עליי. כמו פעם אני ואת לא צריכים
מילים. לא צריכים לתקשר, תמיד היינו אחד. כבהתעלסות מינית
סוערת חשמל זורם בגופינו ונשמותינו מלטפות אחת את השנייה.
הקהל חוזר לחיים, כולם מחייכים בפנים ילדותיות. השמש הירח וכל
שאר אבירי האהבה של העולם הזה שהם בעצם כולנו נפתחים. המונים
ראו עכשיו בניצחונה של האהבה על אלוהים, על הכול.
לפתע רואה אני גם אותו. הוא לא כועס, הוא לא לוחמני. אלוהים
מחייך וכך גם כל הבריאה מסביבו, זה דומה לקשת בענן עם כל
הצבעים והגוונים בעולם, רק שהיא משולבת בכל שאר הדברים היפים
בעולם.
זוהי קשת צבעונית ומדהימה שיוצאת מעמק ירוק ורחב ידיים אל עבר
עננים לבנים ומחבקים, נוגעת לא נוגעת בשמיים ונוחתת בצד השני
במדבר צהוב מדהים שרק גורם לצבעי הקשת להתבלט עוד יותר. כל
הטבע מחייך וצוחק ומתחת לקשת תינוק קטן, מושלם.
אני ואת מתחילים לבכות אבל לא מעצב. חיוכו של אלוהים וההבנה
הפתאומית שהוא כל הזמן רצה שאני אנצח ואזכה באהבה גורמים לי
לאושר אלוהי ועילאי. אני ואת הולכים אל עבר הרך הנולד לאסוף
אותו אל חיקנו. שנינו בוכים וצוחקים ויודעים שמעתה שום דבר כבר
לא משנה. חיוכו של אלוהים הראה לנו את האהבה, ואולי אני ואת
גרמנו אחד לשני לראות את חיוכו של

הזמן עוצר.
מחייך אני בחזרה לאלוהים ואומר לו תן חיוך לכולם,
                                                           
        רק עוד אחד