התחלתי לבכות..
בכיתי ובכיתי, וניסיתי שיצאו לי הרבה דמעות כדיי שאני יעשה נהר
חדש ואז יחבר אותו לכינרת.
כי בדיוק אתמול ראיתי איזה פרסומת שחסרים מים בכינרת ושצריך
לחסוך ואם יש למישהו מים לתת לכינרת אז שיתן לה כי היא קטנה.
אבל אז נזכרתי שהדמעות שלי מלוחות והכינרת לא אוהבת מים
מלוחים. אז רציתי לסגור את הברזים אבל לא הצלחתי.
וכבר ראיתי שכל השטיח שלי נהיה רטוב ומלוח אז החלטתי לצאת
החוצה כי לא רציתי שזה יגיע למצב של הרבה דמעות ואז החתול שלי,
פרד, יטבע.
אז יצאתי לגינה והלכתי בין העצים כדי שאם כבר אני מזילה מים
ודמעות לפחות לעשות משהו מועיל, אבל אחרי הרבה סיבובים גם כבר
כאבו לי הרגליים וגם כבר באמת נמאס לי.
אז ישבתי ובכל הכוח ניסיתי לסגור את הברז של הדמעות, ממש ככה
בכל הכוח וכבר הפנים שלי נהיו אדומות וכל האנשים שעברו לידי
בכניסה לבית הסתכלו עליי וראו שאני מנסה לסגור את הברז של
הדמעות.
נראה לי שהם קצת רחמו עליי כי הייתי כולי רטובה.
בסוף איך שהוא הצלחתי לסגור אותו והייתי שמחה.
נכנסתי חזרה לבית וראיתי שכל השטיח שהיה פעם רטוב התייבש וגידל
עליו מעין עצים קטנים ועל כל ענף של כל עץ היו דמעות. דמעות
קטנות, נוצצות ומלוחות.
חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד עצי דמעות וככה אם מישהו ירצה
"להזיל דמעה" ולא יהיה לו כוח לפתוח את הברז של הדמעות הוא
פשוט יוכל לקטוף כמה דמעות ולהזיל אותן.
וזה יכול להיות ממש איך שאומרים היום : "START UP"
אז לקחתי את השטיח החוצה והחלטתי למכור אותם.
היו לי בערך 7 עצים, והצלחתי למכור כל אחד בארבעים שקל.
חבל שלא שמתי לב שכל דמעה מחזיקה על הענף בערך יומיים ואם לא
קוטפים אותה אז היא נופלת על הרצפה ועץ חדש מתחיל לצמוח.
באמת חבל, כי עכשיו כל העיר שלי מלאה בעצי דמעות ובהרבה אנשים,
ששכחו איך לבכות.