"תהשוב על זה אהי, יש בזה משהו עמוק", ג'יימי אומר לי. העיניים
שלו בירח, שלי מרחפות בחלל לא קבוע. ג'יימי נולד בישראל, בחורף
גשום במיוחד איפשהו בשנות השמונים, ועדיין לא השתחרר מהמבטא
הזה. אבא אמריקאי, אמא רוסיה, והרבה בדיחות שמתחילות בכניסה
מסתורית של לנין וקלינטון למטוס. כל העולם נראה לי כמו מראת
לונה-פארק ענקית, הרגליים שלי נראות רחוקות מתמיד. ג'יימי ואני
שוכבים על אספלט קריר מחוץ למועדון בצפון, כל מיני חומרים
מעניינים מתעסקים לנו עם שיווי המשקל. אני שואל את ג'יימי אם
ההורים שלו רבו כשספוטניק היה הראשון בחלל. ג'יימי אומר משהו
על שנות החמישים, וכמה שאין לו מושג בן כמה אבא שלו בכלל. אבל
בכל מקרה, לא נראה לו.

"יותר מדי מתפשרים היום", ג'יימי אומר לי. את האות השמינית
והאחת-עשר בשפה שלו הוא בכלל לא יכול לבטא, ובכל זאת כולם
מבינים אותו, מתפשרים. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני שומע
מישהו מתלונן על כך שאנשים מבינים אותו, למרות שאני לא בטוח מה
שווה הזכרון כרגע. אני מסתכל לכיוון סוף הג'ינס ופשוט אין לי
מושג מה הצבע של הנעליים שלי. "לפני שבוע אהותי שיגעה אותי,
רצתה התול, קאט, יו נואו. אני נהנס לצער בעלי היים, ביקשתי
התול לאמץ, התול לבן אם אפשר. בהלל לא אמרתי את המילה והוא
נותן לי את המסמהים ישר, זה הורג אותי". ג'יימי אומר שיותר מדי
מעגלים פינות בעולם הזה, במיוחד בזמן האחרון. ספוטניק היה
עגול, לא? תמיד דמיינתי את ספוטניק עגול. "בהורות משגעות
אותי", הוא אומר, "אלה ההי גרועות. דבר ראשון יש הברה, ואהר כך
עוברים לגור ביהד, ואז כבר התונה, ואתה איתה עד סוף ההיים". זה
משגע אותו, שהוא בכלל לא מסוגל להגיד חתונה, ובכל זאת אנשים
מחייכים אליו ואומרים לו שבכיכר הבאה שמאלה והוא מגיע לאולמי
רקפת. לאנשים בכלל לא אכפת אם זה חתונה או התונה, אם זה בדיוק
או ליד או בכלל לא, אומר לי גם לחשוב על זה, כי כנראה יש בזה
משהו עמוק. קצת קשה לי כרגע, במצב הזה על האספלט, לחשוב על
חצאי משפטים שיצאו מחצי רוסי בחצי הכרה. אני עוד אבין, ג'יימי
אומר לי. אז הוא קצת מסובב והוא אומר דברים שרק הוא מבין, אז
מה. כזה ג'יימי, חצי אמריקאי כהלכה.

בוקר. אני מתכווץ בכאב מול השמש שמתעקשת לחדור מבעד לריסים
שלי, ג'יימי מתעורר בפיהוק אדיר ושואל איך לעזאזל הגענו
למכונית שלי, בהנחה שלי יש מושג. אני זוכר כל מילה קלוקלת שלו
מאתמול ואין לי אפילו בריזה של רעיון על מסע של כמה מאות מטרים
לעבר מיטת המתכת שלנו. ג'יימי מצביע לעבר היד שלי ומחייך, אני
שובר הגלים בים הזכרון. סיגל, זה השם שלה. יש לה שיער בצבע כהה
ועיניים זוהרות, התיישבה לידנו והציעה שנזוז מהיציאה לכביש
הראשי לפני שאנשים יתחילו להתפזר. אני מעיף מבט לעבר המראה
האמצעית, השפתיים שלי מנצנצות אלי מכמה מוקדים עיקריים.
התנשקתי עם סיגל, סיגל מאתמול בלילה או היום בבוקר. מה התאריך
היום, אני שואל ומסתובב למושב האחורי. "אל תתפשר עם סיגל, דון
ז'ואן", ג'יימי אומר לי, ושוב נרדם.

קוראים לה מיכל, לא סיגל. נהגתי כל הדרך הביתה רק עם יד שמאל,
כדי לא לטשטש עוד יותר את המספר שלה על כף היד שלי, ועדיין
המספר האחרון היה מחוק. ניסיתי את כל המספרים האפשריים עד
שהגעתי אליה. עשר שיחות, ארבע טעויות וחמש מספרים לא מחוברים.
"הלו?" מתוק אחד שהעלים את ההאנגאובר בשנייה. "היי, סיגל? זה
אדם מאתמול". אז קוראים לה מיכל, לא סיגל, והסיבה היחידה
שטעיתי היא כי ג'יימי לא מסוגל להגיד מיכל ושכנע אותי שסיגל זה
שם יותר טוב. דמגוגיה לשמה, להתעסק בבנאדם עם זכרון רגיש, אני
חושב לעצמי ותוקע בו מבט כועס. מעניין מה השם האמצעי שלו.
קוראים לה מיכל, לא סיגל, יש לה שיער בצבע כהה, עיניים זוהרות,
וחיוך שגורם לי לרצות להתחיל לעשן, לא יודע למה. היא קורעת
אותי בסנוקר, אבל אבא שלה לימד אותה מגיל אפס, אז זה בסדר. גם
היא חושבת שמתמטיקה דיסקרטית זה שם מצחיק לקורס, ולפעמים,
כשאני חצי ישן על הספה שלי, היא מנשקת לי את המצח וסוגרת את
הדלת בעדינות אינסופית.

ג'יימי לא עיוור, הוא רואה אותי מאושר. הוא יושב לידי כל בוקר
ורואה אותי מקשקש טונות של קיטש בצדדים של קלסר חשבון
אינפיניטסימלי, הוא מריח את השמן של המסאז' שלה מהפעם שנתפס לי
השריר בכתף, קורה כשמעבירים הילוכים רק עם יד שמאל. אני אומר
לו שאני לא מעגל פינות, כי אי אפשר לעגל פינות. היא המשפט שלי,
הסיפור של הנשמה שלי, אני אומר לו. היא המנגינה שמרקידה לי את
הצדדים של השפתיים, הזמזום הזה שלא יוצא לך מהראש במעלית.
ג'יימי אומר לי ששבועיים, רק שבועיים, ושאני לא אתרגש מזה יותר
מדי. זה רק ההתחלה, הוא אומר, ואני עוד אתפלא מה קורה לאהבה
אחרי הזין הראשון שתוקעים לה באמצע.
עשית אותי אינסומאן, כשאני איתך אני חולם. אני מסתכל על העולם
מבחוץ. "אין בהורה שעומדת על הרגליים אהרי משפט כזה", ג'יימי
אמר לי פעם, והוא צדק. אני בתוכה, היא מסביבי. רוקדים
בכוראוגרפיה פתאומית, ישר אל תוך הדיסקרטיקה, אל האינסוף
ומעבר. הסיכוי שנהיה כאן, מתחת לתקרה שלי, אני ואת. אם הייתי
מקבל שאלה כזאת בקומבינטוריקה, הייתי בוכה, אני אומר לה. גורל,
גורל ולא דבר אחר. ג'יימי לא יודע על מה הוא מדבר.

חודשיים. שוב חשבון אינפיניטסימלי, זה מה שקורה שמקשקשים במקום
להקשיב סמסטר שלם. ג'יימי לא כאן, הוא כבר באלגברה לינארית,
אלגברה לינארית עם קלסר נקי. אין אף אחד בשביל לראות אותי
מאושר, ולפעמים בנאדם מרגיש קצת כמו העץ הזה, שנופל באמצע יער
ריק. העיניים של מיכל קצת פחות זוהרות, החיוך שלה נראה יותר
ויותר מאולץ בכל יום. אבא שלה בכלל לא משחק סנוקר, הוא עסוק
בלחקור את החבר החדש, שנכשל בחשבון אינפיניטסימלי לא מזמן.
השפתיים שלה מרגישות כמו חתיכת פלסטיק שנוגעת לי במצח פעם
ביום. אני כבר לא כל כך אינסומאן. בכלל לא, בעצם. ולפעזמים
איזן סיפזור ואיזן אפזילו משזפט, לפעזמים יזש רזק מיזלה,
מסזפיק לתקזוע אוזתו פעזם אחזת באמזצע, וכבזר מאבזדים משמזעות.
אל תתפשר עם סיגל, דון ז'ואן.

לילה. ג'יימי ואני שוכבים על אספלט קריר מחוץ למועדון בצפון.
ג'יימי מגחך לעצמו ואומר לי שאלגברה לינארית זה חתיכת קורס,
וסמסטר הבא אנחנו כנראה שוב יושבים אחד ליד השני. הרגליים שלי
נראות רחוקות מתמיד. מעניין איך ספוטניק הרגיש בחלל, הראשון
שידע מה יש שם בחוץ. מעניין אם בלמעלה, הכי למעלה שאפשר, הוא
לחש בשקט לספוטניק הבא כמה קר שם לפעמים. מעניין למה ספוטניק
הבא רק צפצף עליו, הוא והכלבה שבתוכו. לנין וקלינטון שני
האנשים היחידים על מטוס בדרך להתרסקות, לנין צוחק בהיסטריה.
קלינטון שואל את לנין איך הוא יכול לצחוק עכשיו, כשרוסיה נשארת
עם איזה חלשלוש כמו פוטין, שנראה יותר כמו מורה מחליף מאשר
יורש. לנין נרגע לרגע, ואומר שלפחות המורה המחליף שלו מלמד את
החומר, ולא מעשן אותו. ג'יימי מחזיק את עצמות הלחיים שלו ואומר
שזאת באמת בדיחה טובה.
"אהבה?", הוא שואל ומביט עלי דרך אישונים מורחבים במיוחד, חלום
רטוב של פנס משטרתי. לוקחים דבר כזה, ותוקעים לו פעם אחת
באמצע. ג'יימי ידע, אני לא.
"אהזבה", אני עונה, ומושיט יד לעבר הסיגריות.