כבר בנחיתה בפולין ראיתי אותו -
צל שהולך אחריי לכל מקום.
הוא ליווה אותי בביתן הנעליים, בתאי הגזים, במשרפות
הוא ליווה אותי בבתי הכנסת, בהר האפר, בבתי הקברות
הוא ליווה אותי בחנויות, בשוק בקרקוב, במלונות.
בכל שנייה במסע הוא לא נתן לי לשכוח שהוא שם, נסחב מאחוריי
ואני, ניסיתי להתעלם, לא להביט לאחור
להבין למה הצל הזה כאן, מה הוא רוצה ממני?
אבל לא הצלחתי.
ואז, פסי רכבת, שער, וכבר הגענו -
ברוכים הבאים לאושוויץ, גיהנום מציאותי.
ואני הולכת, מסתכלת לכל הכיוונים, מצלמת,
מנסה לתפוס כמה שיותר במצלמה, בראש
נכנסים לביתן היהודי, ברקע השיר לכל "איש יש שם"
כמעט כל חברי המשלחת בוכים, מדליקים נרות,
חולקים כבוד אחרון לקרובים שנספו בשואה
וכל אותו הזמן, הצל מאחוריי, לא עוזב
ואני מנסה להסביר, לשכנע
"בבקשה, תן לי רק רגע אחד של שקט, של לבד"
ופתאום, מבעד לדמעות בעיניים הכל מתחיל להתבהר
הצל עומד מולי, ואני יודעת מיהו ולמה הוא רודף אחריי.
זה העבר, העבר הוא שרודף אותי ברחבי פולין
העבר האישי שלי, כנכדה לניצולי שואה,
זכרונות של סבא וסבתא מהשואה, מקרובי משפחה שנספו
והעבר של כולנו, כבני העם היהודי,
זכרונות של גברים, נשים, ילדים וילדות שנרצחו משום שהיו
יהודים.
אני יוצאת מהביתן ומסתכלת סביבי
רואה את הביתנים, הגדר, הדשא והשמיים הכחולים
ובפעם הראשונה מאז הנחיתה, נושמת לרווחה,
יודעת שהמרדף נגמר, יותר אני לא בורחת מהצל, מהעבר שלי
אני משלימה עם עצם הימצאותו והופכת אותו לחלק ממני,
מבינה שהנאצים ומשתפי הפעולה איתם
לא היו חיות אלא בני אדם בדיוק כמוני
ושהמעשים שלהם לא היו תוצאה של שיגעון זמני
אלא של מבצע מחושב ומתוכנן בקור רוח בלתי נתפס.
חזרתי מפולין מודעת לרוע האנושי
שקיים בכל אחד מאיתנו מצד אחד
וליכולת הטמונה בנו לרסן אותו מהצד השני.
חזרתי מפולין מאמינה יותר מתמיד
במדינת ישראל ובחשיבותה כבית לעם היהודי.
חזרתי מפולין מעריכה יותר את האנשים שסביבי
ואת האהבה שמוענקת לי.
חזרתי מפולין, להבדיל מאלה שאלו לא זכו לחזור...