איתי שלי...
אני לא יודעת איך להתחיל את זה, עברו כבר שבועיים מאז שנפרדנו,
ואני כמו תמיד מנסה להתמודד ולא מצליחה.
אתה מכיר אותי, אני יעשה הכל כדי להמשיך אלה, אני ינסה להתאהב
בכוח, אבל זה לא עוזר, לא הפעם. אתה מחבק אותי ואני נרזכרת
בשנה וחצי האחרונות, זה היה הזמן הכי יפה שלי אבל גם הכי קשה.
היו זמנים שחשבתי שמרוב שכמה שאני אוהבת אותך אני יתחיל לבכות
וברוב הפעמים באמת התחלתי.
איתיוש שלי, גרמת לי להבין מזה להיות נאהבת בכל דרך אפשרית,
אני בחיים לא הוכל להודות לך על האהבה שנתת לי, אלה רק לקוות
שהחזרתי לך אותו הדבר.
אני זוכרת שביקרת אותי באמסטרדם, כל כך כעסתי שגנבת לי את
המיטה, אז ישנתי על הרצפה, ב-5 בבוקר התעוררת וראית שאני רועדת
מקור אז הכנת לנו קן קטן של שמיכות והרדמת אותי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבכית, רציתי למות. היינו באמצע ריב
מטופש על שום דבר ופתאום זה קרה. אני הרגשתי כאילו פצעתי אותך,
את האהבה היקרה שלי ולא ידעתי מה לעשות.
אני זוכרת את ההפסקה הראשונה שלנו, ואיך שישר כל מה שעשיתי זה
לשתות ולמצוא מישהו אחר. כמה אופייני לי לברוח. בכל לגימה של
אלכוהול הרגשתי אותך מלטף, בכל טיפה של זיעה הרגשתי אותך מנשק.

אני זוכרת את הפרידה הראשונה שלנו, שיהיא בעצם האחרונה. עברו
שבועיים וכבר שתיתי את כל הבר, כבר מצאתי מישהו שיעסיק אותי.
אבל לא מצאתי איך נפטרים מהאהבה שלי אליך, מהפרפרים שבאים
כשאני שומעת את הצילצול שלך.
איתי שלי אני כל כך אוהבת אותך