בבוקר שאחרי אני מתעוררת לצלצול השעון הדלמטי אשר נראה כי הוא
מתקדם במהירות מעצבנת ולא נותן לי ליהנות מעוד מספר רגעים של
שינה. אני מתארגנת, מעירה את הילדים ויוצאת הרבה לפניהם וכך
נותרת עם רגשות אשמה קלים שהותירה הפרידה המוקדמת וממהרת אל
תחנת האוטובוס הקרובה.
"סליחה נהג, תוכל להגיד לי כשנגיע לכלא השרון?" שאלתי את נהג
האוטובוס שעצר לרגע את תנועת ידו מהכסף ומהכרטיסים והביט בי:
"מה, יש ביקורים היום?" שאל.
"לא, אני עובדת שם."
"נו, את לא צריכה להתבייש, זה בסדר. מי שם בעלך?" הוא המשיך
לשאול, מתעלם ממה שאמרתי ואני מרגישה מובכת אל מול אותם נוסעים
שגילו סקרנות הורגת להמשך העלילה אותה יצר נהג האוטובוס
בדמיונו.
"לא באמת, אני רק עובדת שם." מצאתי עצמי מתנצלת על משהו שלא
עשיתי וכבר נדמה לי שאני זו שצריכה לקבל שליש.
עד שסוף סוף התיישבתי ונחבאתי אל הכלים, נתקלתי בה, באותה אישה
בת 60 פלוס שניסתה לעודד אותי בכך שאמרה "אל תתביישי, כל אחד
והמזל שלו", ואני לא זכרתי מתי הייתה הפעם בה חשקה נפשי להגיע
כמה שיותר מהר - לכלא.
לאחר נסיעה של כשעה, ירדתי בצומת הקרובה לכלא השרון, מתקדמת
בהליכה מהירה אל שערי הכלא אשר יינעלו מאחוריי - בהסכמה!!!
הכניסה לחדר הוועדה הייתה מהירה.
מזכירת הוועדה מחייכת ואומרת שבלעדיי הם פשוט מנותקים. הסכמתי
לכל מילה, מה שנכון נכון, ואני עם האמת אף פעם לא מתווכחת!!!
התיישבתי בעמדת הקלדנית, והתחלתי להקליד את כל שמות האסירים
העולים לוועדה, לכל אסיר מספר.
"אפשר להתחיל?" שאל כבוד השופט ואני ביקשתי עוד מספר דקות כדי
להכין לי משהו לשתות, ב"כ היועמ"ש גילה חוסר סבלנות אבל כב'
השופט אמר שקצת סבלנות ואורך רוח לא יזיקו לאף אחד. התמוגגתי,
סוף סוף מישהו רואה קצת מעבר לפרוטוקול.
הדיונים מתחילים ואת ההחלטות יקבלו כחמישה בעלי תואר שיחליטו
מי ראוי ומי אינו ראוי לקבל את השליש. כשהוועדה מתחילה, הם
נכנסים בזה אחר זה והופכים להיות סניגורים מיומנים של עצמם
ואני תוהה מי היה זה שלימד אותם את הטקסטים האוטומטיים אותם הם
משננים בפני הוועדה.
הטיעונים שלהם בדרך כלל אחידים - ילדים, הורים, חברה.
האחד יגיד: הילד שלי היה קטן כשנכנסתי לכלא, היום הוא עומד
להתגייס ואני רוצה להמשיך להיות אבא טוב, אבל בחוץ.
יש מי שיטען כי חוץ ממנו, אין מי שיטפל במי שעומדת למות כל יום
- אמא שלו. "היא חולה, היא במצב קשה, היא יכולה למות בכל רגע,
אין מי שיטפל בה חוץ ממני", ואני מצטמררת, ושואלת את עצמי,
איפה היה כל השנים? אבל מי אני שאשפוט? גם לא במסתרי לבי.
ישנו טיעון די שכיח של אסירים שעומדים להינשא, אולי בשל כך
יקבלו את השליש, כי להינשא בעיניהם זה לחזור לחיים!!! האומנם?
הטיעון הבא והמצחיק לדעתי ולעוד כמה דעות זה של אותו אסיר
שיטען כי הכיר בחורה ושהוא רוצה להינשא, וזה הולך ככה: "היא
בחורה טובה, מבית טוב, לומדת הוראה, יש לה ערכים, אין לה עבר
ו..."
"סליחה, החברה שלך לא עומדת כאן בוועדת שליש, מה זה כל תיאורי
האופי בעניינה", קטע את טיעוניו לעניין חברתו כב' השופט וכל
הנוכחים פשוט שברו את אדרת פניהם הרצינית בצחוק מתגלגל.
האסיר הראשון נכנס, אסיר מס' 18 - אני נכנסת לקצב הקלדה מטורף,
מתוכו אני שומעת את החיים השלמים שמאחורי כל אסיר, חיים
שהתפספסו מאחורי סורג ובריח.
הדיונים הכי קשים זה של האסירים הקטינים. כך היה הדיון הראשון,
הדיון של נועם, אסיר מס' 18, שקיבל את השליש והיום דנים
בהפקעתו לאחר שמעד ובכך הפר את האמון שנתנה בו הוועדה, כך
לפחות יטען ב"כ היועמ"ש, מעידה קלה ביותר שגרמה להפקעת השליש.
הסתכלתי עליו וזה היה עצוב, יותר מדי עצוב לראות את מי שעוד לא
מלאו לו 16 שנים בוכה ומגולל סיפור חיים קשה מנשוא - אך מה
לעשות שלא תמיד ילדות קשה זה בדיוק התירוץ.
בקשת ההפקעה גרמה להתלבטות בין חברי הוועדה והנוכחים באולם
נתבקשו לפנותו על מנת שחברי הוועדה יוכלו להתייעץ ביניהם בטרם
מתן ההחלטה.
אלו אחד הרגעים שאני הכי אוהבת והכי לומדת מהם, לשבת ולשמוע את
"מאחורי הקלעים" שיביאו לשחרור או אי שחרור האסיר.
בסיום אותה התייעצות הגיעו חברי הוועדה להחלטה שעל הנער לשוב
אל כותלי בית הסוהר - דוגמה מצוינת למי שמעד על שטות ושלל
מעצמו את חופש הבחירה שלו לחיות - או שלא לחיות - כך אני קוראת
לזה.
האסיר הבא גם הוא קטין שטרם מלאו לו 16 שנים.
"מדובר בנער שחבר יחד עם שני חבריו במשך שנה על מנת לפגוע במי
שטרם מלאו לה 12 שנים", החל ב"כ היועמ"ש בטיעוניו. "במשך אותה
שנה, ביצע האסיר בנערה, ביחד עם שניים מחבריו, מעשים מגונים,
מעשה סדום, התנהגו אליה כאל שפחת מין ונהגו בה בצורה ברוטלית
ביותר, תוך איומים שאם תספר על מעשיהם, יפיצו עליה שם רע
בבית-הספר. הנערה, בנוסף לפחד, לבושה ולאימה, הינה בת למשפחה
דתית, מה שעוד יותר גרם לה לחשוש מלספר ולו ברמז למשפחתה על
הנעשה בה." כך סיים ב"כ היועמ"ש את טיעוניו למה לא לשחרר את
האסיר.
בכל מהלך ההקלדה ידיי החלו לרעוד, ניסיתי שלא לחשוב על מה שאני
מקלידה לפרוטוקול, אבל זה פשוט לא הלך; כל הגדרה למעשים הקשים
והנתעבים הקשתה עליי, האצבעות באותן רגעים פשוט מיאנו להמשיך,
גם כשביקשתי מב"כ היועמ"ש להאט את הקצב עדיין התקשיתי. הייתי
במבוכה, הרגשתי שאולם שלם ממתין שאעמוד בקצב ההקלדה אבל כמו כל
דיון הגיע גם זה לסופו.
נכון שנכחתי בהרבה דיוני נוער, והתרגלתי לעצבות שיוצאת מתוכם,
אך עכשיו לאחר שנגזר דינו, לא הבנתי מה עוד מבקש האסיר. לצאת
לחופש? למה שלא יקבל על עצמו את המעט שנגזר עליו, ואולי בכך
ישיב לעצמו מעט מהכבוד שאולי נותר לו.
אותה נערה, ילדה קטנה בת 12, כבר לא תחזור להיות מי שהייתה,
אותה ילדה מבלה די הרבה זמן במוסד סגור, שם מנסים במעט שאפשר
להחזיר לה - ח י י ם !!!
הדיון בעניינו הסתיים בדחיית הבקשה למתן שליש.
