מביטה בשיחות ישנות של פעם. שיחות ללא כל מחויבות שכרגע נראה
כדבר היחיד שבשמו אנו מדברים.
המועקה שלך כבדה לי.
אני רואה איך היינו מתקשרים ומבינה הרבה יותר טוב פירושה של
תקשורת טובה. כזו שהייתה לנו. כזו שכבר לא נמצאת בין השורות
אותן אנו כותבים.
כרגע מבינה דבר אחד בתוך כל המצב המעורפל בו אנו נתונים,
גם כשהמשמעות לא גלויה לעין היא ודאי תגיע ביום מן הימים.
אני מעלה ברוחי את כל שיכל להיות בנינו, יכל ולא היה. לא
יהיה.
נזכרת בסיטואציות שהאירוניה שלחה לחלקינו, ולא יודעת כיצד
להתמודד.
אתה לא נמצא מספיק קרוב כדי לראות אותי מתנפצת יחד עם הבועה
שסגרה אותי בכל התקופה האחרונה.
אתה רחוק ולעולם לא תוכל להתקרב.
הייתי רוצה לכתוב לך מילים של רגש, מילים שמעידות על כנות, אך
מילים מהסוג הזה עד כה הובילו רק לשביל של עצב.
ודאי גם אתה לא היית מרבה להשתמש בהן לו היית במקומי.
המערה עוד חשוכה והפנס לא נדלק, לכן איני רואה דבר.
ככל הנראה הרוח שנושבת עליי לא מגיעה מכיוון האושר ואני רק
רוצה להפסיק לייחס חשיבות לסוגיות בהן אתה נכלל.
אמרתי לך: "חבל" ויותר מזה לא אמרתי. לך לא היה אלא לתפוס את
כל אשר זרקתי אלייך, כי כבר לא יכולתי יותר.
שאלתי אותך מאיפה הגיעה אותה תחושה של ביטחון ושל ביחד, וכל
שהצלחת לענות התבטא בחמיקה שלך. טענת כי לא ידעת מה רצית ואם
בכלל ואני טענתי שרק חיפשת דרך נעימה יותר לומר לי, ככלות הכל,
שלעומתי לא מצאת את הכדור שנוכל להתמסר בו ביחד. אם היית שואל
אותי, ודאי הייתי אומרת לך כי מלכתחילה לא חיפשת אותו. לא
חיפשת אותו כלל.