עוד אחת מהנסיעות הרבות שלנו. היא אוהבת לנסוע איתי. היא אומרת
שמשעמם לה לבד. כשאנחנו נוסעים יחד אנחנו מדברים הרבה וזה
מעביר לה את הזמן. בעצם היא מדברת רוב הזמן. אני עסוק בלהקשיב.
בעצם לפעמים אני רק נראה כאילו אני מקשיב. יש לי מין פרצוף
רציני כזה כשאני מסתכל על הנוף בנסיעה. כאילו אני חושב על איזה
דבר עמוק וחשוב.
האמת היא שאני סתם בוהה בעצים, ברמזורים, בשוליים של הדרך. למה
בכלל יש שוליים? הרי גם ככה אף אחד לא נוסע עליהם, ואם מישהו
נוסע אז זה נגד החוקים. נראה שעשו אותם סתם בשביל שיהיה לך
משהו מול העיניים במשך כל הנסיעה שיגיד לך "נה נה נה! אתה לא
יכול לעלות עלי!".
"נכון?" היא שואלת אותי ואני פתאום מתעורר מהחלומות בהקיץ
שלי.
"אני מסכים" אני עונה. זה הפתרון הטוב ביותר במקרה שלא הקשבתי.
בנות תמיד אוהבות שמסכימים איתן. בטח שהיא.
"אז אני שמחה שאתה חושב כמוני, אני מקווה שהפרידה תהיה יפה
ונשמור על קשר" ספק אמרה ספק שאלה.
"מה?..." אני מגמגם לעברה. איך הגעתי למצב הזה? שנייה אחת אני
מהרהר במשמעות השוליים (למה שוליים באים תמיד יחד? איפה
לאחרונה ראיתם שול עומד לבד מבלי שול מקביל לו?) ובשנייה
שאחריה אנחנו נפרדים בהסכמה...
ואז היא מגביהה את הווליום של הרדיו. יש לה מין קטע מוזר כזה
שכשהיא כועסת או עצבנית היא מגבירה את הווליום. כאילו שאם
עכשיו נשמע את אותו השיר שחזר על עצמו 30 פעמים בשעה האחרונה
בגלגל"ץ בווליום  גבוהה זה מה שירגיע את המצב.
אני לא אוהב לשמוע מוזיקה באוטו, אני מעדיף חדשות או סתם לשמוע
אנשים מדברים. הרי אם כבר להעביר את הזמן אז לפחות ללמוד דברים
חדשים. השירים של בריטני ספירס עוד לא לימדו אותי כלום מלבד
העובדה שבשביל להצליח בחיים צריך ציצים וחולצה רטובה.

אחרי שנפרדים תמיד יש את הרגע הזה שחושבים כמה זמן ייקח עד
שנחזור. אבל משום מה הפעם זה נראה רציני.
זה רציני כי זה לא הפעם הראשונה שזה קורה. זה רציני כי כבר
הרבה זמן אנחנו משועממים, כבר אין התרגשות, לפעמים אני מרגיש
כאילו אני דוחה אותה, לפעמים אני מרגיש כי אני מעדיף לעשות כל
דבר אחר פרט ללהיות איתה.
אבל גם לה קשה עם זה. אני רואה את זה עליה. אם יש משהו שאני
יכול לדעת היטב אחרי כל התקופה שלנו ביחד זה מתי היא שמחה ומתי
היא עצובה. יש לה מין עיוות כזה בפנים כשהיא מנסה להסתיר שהיא
עצובה. היא בחורה מאוד חזקה. היא לא אוהבת שרואים עליה שהיא
בוכה. אבל אני יודע שלמרות ההבעה הרצינית היא בוכה. מבפנים.
"אני יודעת שזה מה שצריך לעשות" היא אומרת "אבל..." היא ממשיכה
ובקושי מוציאה את שאר המשפט מהפה "זה עצוב".
ואז מתחילה לי ההרגשה שאני כל כך שונא. הגרון צורב פתאום,
כאילו אי אפשר לדבר. אתה יודע שאם תנסה לדבר כל שיצא זה קול
חנוק כזה, קול בכיין כזה. אני שונא לבכות. אני אף פעם לא בוכה.
מאז שמכבי תל-אביב הפסידה בכדורסל לפנתנאיקוס היוונית כשהייתי
בכיתה ח' אני לא בוכה. אחרי המשחק הזה בכיתי כמו ילד קטן.
ואפילו בלי שום סיבה. זה לא היה משחק חשוב ולא הכריע כלום, אבל
בכיתי ובכיתי. ואז עצרתי והבטחתי לעצמי שאני לא בוכה יותר. בכי
הוא סתם פולחן פיזי של העצב.
הבכי שלי הוא לשתוק. כשאני שותק אני בוכה מבלי שאף אחד ידע.

ושתקתי. לא אמרתי עוד אף מילה כל הנסיעה. וגם היא לשם שינוי.
וכך עברה הנסיעה במין שקט מוזר שהופרע ע"י הכחכוחים מהגרון
שלה. אני שונא שעצוב לה. אם הייתי יכול הייתי גורם לזה שהיא
תמיד תשמח, תמיד תחייך. זה כל כך מגיע לה. היא בחורה טובה. אבל
לפעמים אני גורם בדיוק ההפך. לכן אולי היא צודקת, אולי בשביל
שיהיה לה טוב היא צריכה להיות עם מישהו אחר ולא איתי.
רק שיהיה לה טוב.

ואז הגענו לתחנה. ראיתי עליה שקשה לה. גם לי קשה, אבל יש לנו
חוק מוזר כזה שכשלאחד קשה, השני צריך לנחם אותו. השני הוא בד"כ
אני, לכן לא משנה אם גם לי קשה, אני צריך להיות זה שמנחם.
רציתי הפעם שהיא תנחם אותי, אבל בכל זאת אמרתי "יהיה בסדר
חמודה, אני באמת חושב שאת צודקת ועדיף ככה". אמרתי את זה
וירדתי מהאוטו.

רציתי ללכת לכיוונה לתת לה נשיקת פרידה כמו שאנחנו תמיד עושים
כשאנחנו נפרדים, אבל לא יכולתי. הפנים היפות שלה גרמו לי
להרגיש רע. כל פעם שאני רואה אותה עצובה אני מרגיש כישלון
צורב. אכזבתי אותה. לא גרמתי לה לחייך.
אז לא אמרתי לה שלום, פשוט יצאתי מהאוטו והלכתי. אפילו לא
הסתכלתי אחורה. ידעתי שהיא מסתכלת עלי ומחכה שאסתובב. אבל
המשכתי ללכת. לא יכולתי להסתכל אחורה. זה היה קשה מדי.
וכך המשכתי, אפילו לא הודיתי לה על הנסיעה. פשוט המשכתי.

תודה על הנסיעה. תודה על הכל