אריאל אפשטיין / הכרה |
עוד לא פגשנו יצוע שיכל לנו,
האהבה שלנו היא על-מיטתית
מתעורר בחצי לפני בוקר, מגשש -
איך הרחקת כל כך בלילה?
אולי האשמה באפור שתום-העין
המכודר על הכרית האחרת,
כדרכם של חתולים.
אני מתקרב אלייך,
לא אפציע בטרם השחר.
עיר המלכים המתינה לי אלפיים שנה -
מהן עוד חמש דקות?
מתכסה בך כבשמיכה,
ואת מחייכת,
ברבע לפני בוקר;
גם את חתולה.
כעת אצא.
ואם איני מאפר[1] את ריאותיי
לחלל הקריה הנהדרה הזו,
גברת ההרים והמלחמות,
בשעה שלעולם ישרה בה כאן חורף,
הרי זה מפני
שאני אוהב אותך
בכל מאודי.
[1] ה-פ' אינה דגושה (על אף שנדרש הדבר לפי כללי הלשון
העברית)
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|