עוד לא פגשנו יצוע שיכל לנו,
האהבה שלנו היא על-מיטתית

מתעורר בחצי לפני בוקר, מגשש -
איך הרחקת כל כך בלילה?
אולי האשמה באפור שתום-העין
המכודר על הכרית האחרת,

כדרכם של חתולים.
אני מתקרב אלייך,
לא אפציע בטרם השחר.
עיר המלכים המתינה לי אלפיים שנה -
מהן עוד חמש דקות?

מתכסה בך כבשמיכה,
ואת מחייכת,
ברבע לפני בוקר;
גם את חתולה.

כעת אצא.

ואם איני מאפר[1] את ריאותיי
לחלל הקריה הנהדרה הזו,
גברת ההרים והמלחמות,
בשעה שלעולם ישרה בה כאן חורף,

הרי זה מפני
שאני אוהב אותך
בכל מאודי.




[1]  ה-פ' אינה דגושה (על אף שנדרש הדבר לפי כללי הלשון
העברית)