זה היה בערב חג של ראש השנה.
אמא שלי כרגיל נסעה לאיזה מקום לבלות עם חבר שלה וזנחה אותי
בבית הריק שכביכול היה אמור לשמח אותי.
היא לא הבינה שערב חג נועד למשפחה.
אנחנו בכלל משפחה?.

הדגים בבית לא הפסיקו לעשות רעש.
הם שחו מפה לשם.
שיגעו לי ת'צורה.
איזה פעם אחת התעצבנתי ממש והתחלתי להפחיד אותם.
גם פעם הם ניסו לעשות שביתת רעב.
זה היה אחרי שאח שלי עזב.

היא נסעה לכבוד היומולדת שהיה לה למחרת.
ברור שהיא הייתה רוצה לחגוג אותו עם צביקה, החבר שלה, ולא איתי
- עם הבת שלה.
היא בכלל מחשיבה אותי כבת שלה?.

אני הלכתי לארוחת החג בבית של דוד שלי, היינו 16 איש בסעודה.
חשבתי אולי אז אני ארגיש פחות בודדה, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי
שלא עושה לי טוב להיות שם.
יש משהו שעושה לי טוב?.

ישבתי בכיסא האחרון, אם אפשר לקרוא לזה כיסא, עם כל הילדים
הקטנים שכל שניה שיחקו עם האוכל שלהם ועשו פרצופים לכלבה.
הם לא נתנו לי מנוח.
הרמתי את ראשי לכיוון המבוגרים ואז אני רואה את אבא שלי עושה
לי פרצופים דומים שהילדים הקטנים עשו לכלבה.
אבא שלי רואה אותי ככלבה?.

ניסיתי להתעלם ולהמשיך הלאה אבל הפרצוף של הגועל לא ממש ירד לי
מהפנים.
הסתכלתי לכיוון השני וראיתי את חברה של אבא שלי או אישתו או מה
שהיא לא תהיה מצלמת במצלמת וידיאו אותי ואז את הכלבה.
חברה של אבא שלי משווה אותי לכלבה?.

"אני שונאת מצלמות", אמרתי לה ולאבא שלי מיליוני פעמים וזה אף
פעם לא יעזור מה שאני חושבת או אומרת.
אני פשוט לא פוטוגנית. אני יוצאת מעוותת לגמריי.
ואולי אני תמיד מעוותת?

הייתי עם פרצוף תשעה באב וניסיתי להתרכז באוכל שלי.
הם הגישו על השולחן דגים וגם ראש דג אחד.
נתקפתי גועל ובחילה.
יצא לי כבר התאבון מכל הפוצי מוצי אז אכלתי רק תפוחי אדמה.
יש לי מתישהו תאבון?.

בסופו של דבר כשהתחיל לשעמם לי מזגתי לי יין כי אומרים שיין
משמח לבב אנוש.
אומרים גם שטריפים ואקסטות משמחות פי 3 אבל אני ויתרתי על
הרעיון.
לא מתעסקת עם החרא הזה.
מתי לא משעמם לי?.

הרגשתי כמו כל יום, עוד יום של שיגרה - למרות שזה לא היה.
התרגלתי לעובדה שארוחות שישי עם המשפחה אצל אבא שלי זה ארוחות
של 20 איש ושלא יכול להיות לי רגע אחד של מנוחה.
מתישהו אני באמת נחה?.

לאחר 5 כוסות יין התחלתי להרגיש קצת יותר טוב אבל לא חשפתי את
עצמי לעיניי המשפחה. זה היה קשה אבל הצלחתי.
נהייתי קצת תשושה.
אחר כך התקשרה אליי אפרת ושאלה אם אני רוצה לרדת למרכז העיר.
הסכמתי כמו טיפשה כי בתוך הלב שלי ידעתי שאני לא באמת רוצה
ושאני רוצה לשבור את השיגרה.
הלכנו לחברה אחת יצורה שלה, ומשם לעיר וכשהגענו קפאו הביצים
שאין לי.
אני לא יצורה?.

חברות שלי היו זונות אמיתיות.
"מפונקות", חשבתי לעצמי והתעניתי איתן עד 3 לפנות בוקר.
אני לא מפונקת?.

חזרנו הביתה. "הצטננתי לגמרי. הכל בגללן.
אוכלות גלידה בקור. מי היה מאמין?"
מלמלתי לעצמי בעצבנות תוך כדי שהאכלתי את החתולה של השכנה.
החתולה השמנה הזאת ניסתה לאכול לי את האצבע אז העפתי אותה לכל
הרוחות.

נרדמנו מול הטלויזיה.
אחר כך סחבתי את אפרת למיטה.
הלכנו לישון.
למחרת, התחיל יום חדש.
אפרת הלכה ואני שוב נשארתי לבד.
בלי אמא, בלי משפחה גדולה, בלי רעש, בלי יין, בלי קור, בלי
אפרת, ובלי גלידה.
רק השקט,הטלוויזיה והשמיכה.
כיסיתי גם את זנב הדג הקטן שיש לי שלא יראו אותו, שלא יראו
ששיקרתי כי אין לי באמת ראש דג.
אף אחד לא הבין שסתם עבדתי עליו ושאין לי באמת ראש דג.
כנראה שאני באמת דומה לדג. או שלאף אחד לא באמת היה אכפת.
יש בזה משהו.
יש בזה משהו?.

אחרי כמה דקות חתכתי את הזנב והכנסתי אותו למזוודה,עם התהיות
שלי.
את המזוודה שמתי במחסן.
שלא יראו אותה ויגלו את המחשבות והזנב במקרה.
את הראש דג שהיה על השולחן בשעת הארוחה הגנבתי לכיס שלי ונתתי
לחתולה של השכנה.
לפחות שיביא תועלת
אני מביאה תועלת?.

ואז ישבתי בסלון.
אפילו כבר זנב אין לי.
יום למחרת סיפרתי שאני בעצם לטאה.
שהכל זה חלק מהסוואה.
שלא יראו, עד כמה אני בודדה.