עולם מתסכל,
חיים כפויי טובה.
הגעתי ליצירה גמורה, הכל מוכן. אינסטנט-לייף. טגן וסע. אין מה
לחדש, הכל נאמר.
גם אהבה.
מה אפשר לכתוב על אהבה, שעוד לא נכתב? מה אפשר לספר, שעוד לא
נאמר, מה אפשר לגלות שטרם נחשף?
מאומה.
רבבות מילים, ליטרים של דיו, דפים למכביר, הגיגים אינספור,
נגעו באהבה. תקפו אותה מכל אפקט אפשרי. דשו בה. פישפשו בתוכנה.
מיצו תכניה. נברו בנבכי מהותה. כל משפט נוסף יהפך מכורח
הנסיבות. לבנאלי. חשיפת רגשות תחשב השתפכות, גילוי נפש יהא
נדוש.

"הגברת עם הקימיליות". אחד מסרטי האהבה המוצהרים, בוטים
ומכוונים יותר. זונה שעלתה לגדולה.
ולקראת הסוף, כשתמה מלחמת הקיום, הגברת שרועה היתה נטולת חיים,
ואהובה עצר דמעותיו...
הקהל צחק!
ואני מבולבלת, היססתי משהו, התבוננתי סביבי, והצטרפתי לשאגות
והלב בכה.
איזה קיטש. מצחיק מאוד.
כי היום עצוב לאהוב, קשה לאהוב, פסה הרומנטיקה...

ובכל זאת אני אוהבת. ולאהבה שלי אין תקדים ולא רע. ולפרפורים
בלב, להתרגשות הפראית, לחיוך של אושר- אין עבר. הם טרם פיעפעו
מליוני שנות היסטוריה.
פריחתה של האהבה שלי בשלהי האלף השני לספירת הנוצרים.

זה קרה פתאום. לא הבנתי מה קורה. הרגשתי מסביבי. הרגשתי שלוחץ.
שכואב. חשבתי שזאת הסערה שלפני השקט.
בתוך חדר יולדות סטנדרטי. דמות עמומה שכבה מתנשפת על המיטה.
אחות, בעלת ידי זהב קרות, התעסקה בגופי הרך. רופא מיילד, עם
חוסר שעות שינה מדהים, חייך חיוך של פלסטיק לדמותה של אימי,
ויצא מהחדר. הספקתי לראות את גבו.
צרחתי.
לא רציתי לישון באותו חדר עם עוד המון תינוקות מטומטמים. באותה
רגעים הבנתי שהסערה עוד שככה.
עוד לפני שהאחות הרחמניה חיתלה אותי, לפני שהחליט של"אני"
יקראו רונית, לפני שקבעו למי אני דומה, לפני שעצמתי עיניים
בחדר נתתי צווחה איומה, הודעתי לעולם: הנה אני פה.
ברגע זה יוצאת לחפש א ה ב ה

בדיעבד הסתבר, שהעולם לא כל כך התרגש ממני. לא עשה שום הכנות
מיוחדות לכבוד בואי. לא חיכה לי שטיח אדום. לא חיכתה לי אהבה.
כלומר, ואת זה חשוב להדגיש, חיכו לי הורים נהדרים שנורא אוהבים
ודואגים במלוא הכנות. אבל היה חסר לי עוד משהו. היתה איזה
חתיכה חסרה אצלי בגוף ובלב.

אחרי חיפושים רבים...
אני חייבת לעצור. לנסות להסביר. המילה אהבה קצת גדולה עלי.
לפעמים קצת מסובכת. ניסיתי להגדיר אותה, יצא לי משהו עגול,
גדול ורחב. ענקי. מלטף. משהו כמו שני עננים שנפגשים והולכים
לטייל ביחד. טולסטוי כתב: "אנה קרנינה". רומן אהבה. רק
כשקוראים טוב מבינים שזהו בעצם רומן על בדידות. כולנו אנשים
בודדים. אהבה זה איזהוא דבר שבא לכפר על הבדידות. משהו שמרווה
את המדבר המצוי בכל אחד מאיתנו.

אהבה זה לתת. זה להתחשב במישהו אחר. להעניק לו. להתגלגל איתו
במורד החיים.
אהבה זה המון קומבינציות של המון דברים. מסובך.

מחפשים כל הזמן, גם אם אנחנו לא מודים. תמיד מחפשים
מישהו/מישהי. מחפשים קשר חם.
ומי שיקרא את המשפט הבא יגיד אולי שזה קיטש, או סתם קלישאה
שחוקה. אבל אני חייבת לכתוב כי ככה אני מרגישה: כשמצאתי אהבה
הפסקתי לחפש.
מצאתי את החתיכה החסרה.
מצאתי אהבה