זה היה לילה רגיל, וכמו כל לילה הוא יצא לעבודה. בעבודות
הליליות יש קסם מסוים, הן פחות שוחקות. הוא תמיד אהב להתחבר אל
הלילה. אז כמו כל לילה הוא יצא לעבודה.
את העבודה שלו הוא היה מקבל במקום, באותו הרגע, הוא אף פעם לא
ידע מה תהיה העבודה עד שאיש הקשר לא נתן לו אותה.
הוא לבש את המעיל השחור, את הכובע, נעל את המגפיים השחורות שלו
ויצא.
הוא גר בדירה קטנה בלי תמונות. האמת, בדירה שלו הייתה מיטה,
מטבח,כסאות ושולחן. הוא לא היה צריך יותר מזה.
הלילה היה קר, אמצע דצמבר, והוא לבש רק מכנסיים, חולצה ואת
המעיל השחור שלו. הוא היה לובש רק שחור, זה נתן לו להרגיש כאיש
לילי. בכלל, אנשים תמיד אמרו שהוא מסתורי ואפל. לא היו לו
חברים כיוון שכל חבר שאי פעם היה לו, פחד ממנו בסופו של דבר.
זה מוזר, הוא בכלל לא היה מפחיד. לדעתו.
השמועות עליו יצרו לו תדמית של אדם אפל וחסר רחמים. ילדים היו
צועקים לו:
"הנה האיש השחור!, אין לו נשמה!, אומרים שהוא רצח ארבעים איש!,
זה התליין השחור!" ומיד הוא היה בורח מהמקום.
קראו לו התליין. אף אחד לא באמת ידע איך קוראים לו. אני בעצמי
דיברתי איתו פעם והוא לא הזכיר את שמו, למעשה הוא כמעט ולא
דיבר. עכשיו אני יודע מה אתם חושבים, אתם בטח חושבים שהוא באמת
אדם רע ואפל, חסר נשמה, כמו שכולם אומרים, אבל אל תשכחו שאחרי
הכל, הוא האיש שלנו. והאיש שלנו הלך ברחובות החשוכים, גורר את
הרגל השמאלית, אותה הוא פצע במהלך "טעות" בעבודה.
בלילות, הוא אמר לעצמו, האנשים הם לא אותם אנשים. בלילות,
הפנים האמיתיות של האנשים מתגלות. אין ספק שהוא לא היה אדם
שמאוד חיבב אנשים.
הוא באמת היה אדם ללא כישורים חברתיים ולכן גם לא אהב אנשים
כלל. עובדה זו תרמה לו מאוד בביצוע עבודתו. הוא היה אדם פשוט
מאוד וללא השכלה.
בילדותו הוא גדל ברחוב כיתום וקיבל את כל ההשכלה שהיה צריך.
ההורים שלו נרצחו בידיד טרוריסטים. אני יודע מה אתם חושבים,
אבל הוא בכלל לא כעס. הוא גם לא נשבע לנקום את מותם. פשוט לא
היה אכפת לו. אדם אדיש.
השיחות היחידות שהאיש שלנו ניהל, היו עם היומן שלו. ביומן, הוא
סיפר את כל מחשבותיו. הוא כתב על כך שהיה רוצה חיים אחרים, היה
רוצה להיות כמו כולם. אבל באותו רגע, שהיה חושב כאלו דברים,
התעורר בו יצר שכזה ואמר: אתה מכיר את כל האנשים האלה, אתה
רואה אותם כל לילה, רובוטים חסרי מחשבה, מרוקנים מתוכן
ושגרתיים. ככה אתה רוצה להיות?
ואז היה מפסיק לכתוב.
בלילה המסוים הזה, דברים שונים קרו. הוא התהלך ברחובות, בחוסר
רצון, לכיוון מקום המפגש. אבל באותו לילה, הוא בטעות נתקל
באישה ברחוב. "סליחה" הוא אמר. "זה בסדר זו טעות שלי". "אני
מצטער, לילה טוב" הוא השיב.
"רק רגע! אתה גר פה? אני חדשה בעיר הזו והייתי שמחה אם תוכל
להכיר לי אותה מעט, אם תרצה", היא אמרה בקול חמים.
הוא הרגיש נבוך. הוא בכלל לא אדם שמרגיש. הניסיון שלו עם נשים
היה רע. רע מאוד. בעבר הרחוק הוא היה נשוי, אך הנישואים עלו
בתוהו. האיש שלנו הצליח להסתיר מאשתו את עבודתו האמיתית עד
שלילה אחד, אחרי חמש שנות נישואים, היא עקבה אחריו וגילתה את
האמת.
אשתו הייתה אישה יפה, היה לה שיער ארוך חלק, ופנים רכות
ולבנות. אותה הוא באמת אהב. היא הייתה היחידה. אחריה הוא איבד
את האמון באהבה, אמון בנשים, את האמון באנשים. האמת היא שהוא
שקל להפסיק את העבודה הנוראית הזו למענה, אך אחרי שעזבה אותו
הוא אף שמח לעבוד בעבודה הזאת. הוא חשב שבעצם זה שהוא ממשיך
בעבודה, הוא נוקם בה, מחזיר לה על מה שעשתה לו.
"לא, מצטער. אני עסוק. לילה טוב" אמר לאישה ברחוב, והלך. תוך
כדי התקדמותו, הוא העיף מבט אחרון אחורה וראה את פניה ההמומות.
היא באמת הייתה אישה מושכת וכנראה שלא הייתה רגילה לשמוע
סירוב.
הוא הגיע למקום המפגש ושם איש הקשר נתן לו את העבודה. הנוהל
היה רגיל, בלי שאלות. הוא קיבל את הדברים שהיה צריך, ויצא לבצע
את עבודתו.
כשהגיע למקום עליו סיפר לו איש הקשר, הוא הרגיש לפתע חרטה.
חרטה על הנתק מחייו , חרטה על כל השנים הארוכות בהן הסתגר ורק
עשה את העבודה שנתנו לו, חרטה על התנהגותו שגרמה לאנשים לפחד
ממנו ולקרוא לו בשמות כמו ה"תליין". התחרט על כל האנשים שרמס
בחייו.
אבל הפעם, היצר ההוא, שעלה כשהיה כותב ביומן, לא עלה. היצר לא
אמר אף מילה. הוא ניסה להתעלם מהרגשות. התליין שלנו התחיל
בעבודתו הרגילה לו כל כך, ולפתע ריחם על עצמו, ועל אישתו, ועל
האישה ברחוב.
הוא הפסיק את העבודה, והלך.
הוא הילך ברחובות החשוכים והקרים, ואז הוא עצר. הוא הסתכל על
כל המודעות שתלה, והמשיך ללכת בכבדות לביתו הצנוע...