אני שונאת אמבטיות. אני שונאת אמבטיות כי הן מזכירות לי את
עצמי. זאת אומרת, פעם שנאתי אמבטיות כי הן הזכירו לי את עצמי.
עכשיו אני שונאת אמבטיות כי הן מזכירות לי את עומרי.
פעם, בתקופה ההיא שסתם שנאתי אמבטיות, אז לא באמת שנאתי אותן
סתם. אמבטיה הייתה לשבת בתוך מיליוני תאים מתים שלהם גרעין של
מחשבה וזיכרון רע ששחכתי לשכוח. כשאתה עושה אמבטיה, אז כל
הלכלוך של היום נצבר במים ואתה טובע בתוך החרא של עצמך. וכשאתה
מוציא את הפקק, ויש קול יניקה עדין שעושה חשק נוראי לסתום את
האוזניים, זה כמו שהרע מתעקש להשאר ובוכה על זה שאתה נותן לו
ללכת ככה. "לא יפה, את אוהבת אותי, את יודעת". הוא היה לוחש לי
ונעלם למעמקי הצנרת. אז אני רק מתקלחת ב"דוש", כי שם המחשבות
שלי לא יכולות לעכל אותי ואני עוד יכולה לברוח. באמבטיה, אין
מנוס.
עכשיו, אני שונאת אמבטיות כי עומרי גרם לי לאהוב אמבטיות, אבל
רק אמבטיות איתו. מה יותר נעים מלחלוק את החרא שלך עם חרא של
מישהו אחר, ועוד מישהו שאתה אוהב? אין. אין דבר יותר נעים.
הייתי שוכבת עליו, באמבטיות החצי מפוארות שלנו, עם קצף אמבטיה
מסבון נוזלי וכוס של מיץ עגבניות, ושנינו היינו שותים והוא היה
מסבן לי את הגב. לא הפריעו לי התאים הרעים כי עומרי חיבק אותי
עם הרגליים שלו והן הגינו עלי, ובכלל, התאים הרעים שלי היו
עסוקים בלספר לתאים של עומרי כמה רע להם בחיים. וכשהייתי פותחת
את הפקק, אז עומרי היה לוקח אותי משם וכבר לא שמעתי את הצרחות
הדקות שלהם בוקעות מהצנרת.
ואז יום אחד, עומרי עזב. והייתי יושבת באמבטיה ריקה, ולפעמים
אפילו הייתי ממלאת קצת מים, ומביאה כוס של מיץ עגבניות, אבל זה
לא היה זה, ואפילו התאים שלי לא אמרו כלום. (אני חושבת שגם להם
היה מוזר שהתאים של עומרי כבר לא שם בשביל להקשיב לצרות שלהם)
אהבתי את עומרי. אני חושבת שאהבתי את עומרי. אני חושבת, שאפילו
את האמבטיה אהבתי, אבל עכשיו אני שונאת אמבטיות. אני שונאת
אמבטיות כי הן מזכירות לי את עצמי.