הדבר שאני הכי אוהבת אצלך, זה כשאני אומרת לך שאני אוהבת
אותך - אתה אומר לי שאתה אוהב אותי. בלי גם, בלי תנאים. ההרגשה
שלך אליי תואמת להרגשה שלי אלייך, בלי התחשבות מי אמר את זה
קודם.

אני יושבת ולא מסתכלת עלייך. מנסה לבנות לעצמי את הדמות
האמיתית שלך על ידי שאלות על האחרות.
רואה איך אתה עורג להן כשאתה קורא בשמן, ורואה באילו רחמים
מסתכל עמוק אל תוך עיניי. מנסה להעביר הרגשה שלא נמצאת שם.
בלילה, כשאתה חושב שנרדמתי כבר, רוכן אליי ומלטף בעדינות את
ראשי. שואל אותי למה אני לא כמוהן. למה אני לא הן.
כשאתה מסתובב ונרדם, אני נשכבת על הגב ובוכה בשקט. צופה מהצד
בסבל שאני מכריחה את עצמי לעבור רק בשבילך.

תמיד חשבתי שאני הברירה האחרונה שלך. כשבעצם הבנתי שאתה הברירה
האחרונה שלי.
כל הזמן הזה קיוויתי שתאהב אותי כמו שאהבת אותן. שתחזר אחרי
ותאמר לי את אותן מילות האהבה שהשתמשת בכדי לכבוש את ליבן.
בשבילך, ליבי כבר היה שלך - ולא מצאת שום טעם להתאמץ ולהשיג
אותו.
קיוויתי שתהיה כל מה שאתה לא, ואת קיווית שאני אהיה מישהי
אחרת.

אני מסתכלת עליו, על החבר שלך - איך הוא מעביר ברכות את היד
שלו בשערי, רואה שהוא אוהב ללא תנאי. הוא אוהב אותי.
ואני מצפה שיאהבו אותי, אני מצפה שתרדוף אחרי - ואתה יושב מהצד
ומרים כתפיים. כבר לא איכפת לך.

והאיכפתיות שלי מתרוקנת ממני, ואני שוב בוכה. בגללך, ועליי.