כבר בבואי אליו אני יודעת ששגיתי.
הוא עומד בפתח ביתו, נשען על המשקוף שמזה שנים לא סויד, על
פניו נסוך חצי חיוך, מעט מזמין, מעט מלגלג.
הוא מושך אותי אליו וטומן ראשו בשקערורית כתפי: "מממ... את
מריחה כל כך טוב", הוא לוחש, המילים הנכונות, בגוון הקול
המדויק, אני מתחרטת שחייגתי את המספר, מצטערת שענה, מצרה על
היענותי.
הוא מושך אותי אחריו, לחדרו, וסוגר אחרי את הדלת. מכבה את האור
והכל מוצל, פרט לאור הקלוש שבוקע ממנורות הרחוב העייפות
שבחוץ.
"אני שמח שהתקשרת", שוב בקול הזה, החרישי, המפתה, שמחזיר אותי
דווקא לשיחה אחרת, של ליל אמש, כאשר אצבעותיי רעדו על גבי
מקשים אחרים, אחרים אך מוכרים כל כך, שהעניקו לי תחושת שייכות
כאשר החלקתי על פניהם, שבע, אחת, שלוש ושוב שלוש, ואז העצירה
הפתאומית, והספק שמתחיל לכרסם בי, אך נבלע בידי הציפייה הדרוכה
לשמע קולו, ואצבעותיי משלימות את החסר, תשע, הנה, ההתרגשות
גואה בי, הוא יענה, אני יודעת שיענה ולבסוף אפס, המקש האחרון,
ומיד לאחריו צליל חיוג, ועוד אחד, וצלצול נוסף, אני ממתינה
וחשש אימתני מזדחל בקרבי, ולאחר צלצולים רבים מספור, כאשר אני
מגיעה להכרה שעלי להניח את השפופרת, הוא לפתע עונה, אך קולו
מסויג, ואני אינני מבינה.
מעולם לא ענה לי כך, גם לא שבועות לאחר שנפרדנו.
לשאלה אם אני מפריעה, עונה כי הוא עסוק. "טוב", אני אומרת,
מפחדת שקולי יבגוד בי.
הוא מוסיף שיטלפן למחרת. "בסדר", קולי מגיע לידי לחישה, יודעת
שמעולם לא אמר: "אני עסוק" לפני כן, תמיד פירט,
"אני עם אנשים כרגע",
"כמה חברים הגיעו לבקר אותי בדירה",
"אנחנו באמצע דיון סוער, מתוקה, אני מצטער".
אף פעם לא שתי המילים הללו, חותכות, מרשיעות.
ולפני שאני מניחה את השפופרת על כנה גואה בי בחילה, לזכר שתי
המילים האחרונות שהוסיף, "אטלפן מחר", לא, לא מחר, אני חושבת,
מעולם לא הזכיר את מחר, חיינו כל יום כאילו היה יומנו האחרון,

"אטלפן מיד כשאסיים",
"בעוד שעה זה בסדר? עדיין תהיי ערה?",
"אל תלכי לישון עדיין, אהובתי, אני עוד רגע מתקשר."

אני חשה בידיו מטפסות במעלה גבי, פורמות את קרסי החזיה, ממששות
אחר דרכן קדימה, לשות כל פיסת עור חמה. יד אחת משתחררת מבעד
לחולצתי ולופתת את עורפי תוך שהוא נצמד אלי בנשיקה עזה, זיפיו
הקצרים, הזהובים, שורטים את שפתיי, בתנועה אחת חדה הוא זורק
אותי על המיטה ורוכן מעליי.
אני חשה כממלאת תפקיד, לא יותר מניצבת, ולא מתנגדת כאשר
אצבעותיו שמרפרפות בעדינות על בטני פונות להתרכז בכפתור מכנסי.

מבטו היוקד כבר לא מרוכז בי, הוא יורד ומלטף עם שפתיו את
צווארי, ואני נפנית להביט אל החלון הגדול, ולהאזין, לאורן של
מנורות הרחוב העייפות, להד זעקתי מהלילה הקודם.

הזעקה פרצה ממני ברגע בו הרפתי את אחיזתי מהשפופרת. ברגע בו
הכתה ההבנה שהוא עם מישהי אחרת.
זעקה חדה, צורמת, כשל חיה פצועה. ואחריה יבבה ארוכה, מיואשת.
צלילים שלא ידעתי שקיימים בי בכלל. קולות עזובים שלא ידעתי
שביכולתי להפיק.
התקפלתי לשניים, כאילו הצליפו בי בשוט, חיפשתי אחר משהו לאחוז
בו, וכשמצאתי את שולי השמיכה לפתתי אותן, באחיזת נעילה, הם
שמנעו ממני לפגוע בעצמי. פיזית, לפגוע. נפשית כבר לא היה
אפשר.
ולאחר יבבות היאוש הגיע הבכי. נהמות קצובות, חנוקות, של כאב.
בניינים קרסו סביבי. זכרונות של לילות אהבה על גבעות בכרמל
התנפצו ובקרים תל-אביביים שטופי אור במיטה הלבנה השחירו.
הכל הלם. דפק והלם. ומחול השדים של הכרתנו המשותפת, של קיומנו
הצלוב זה בזו, התקדם עד שהתמקד לכתם אחד אפל, והתרכז לו לנקודה
אחת שחורה, ואז לריק. אין. הידיעה הברורה שהוא עם מישהי אחרת.
ולאט לאט גם אותה נקודה שחורה מרצדת, נעלמת. הדפיקות וההלמות
שוככות.
הכל נדם. ומתוך בכי ויגון וכאב ללא תחתית נרדמתי.

אני מסיטה את מבטי מהחלון, מגלה את עיניו נעוצות בי רגע לפני
שהוא חודר לתוכי. הכל צריך להיות בדיוק מושלם. אנחנו סך הכל
שני שחקנים וזוהי כבר ל א החזרה.
אני כבר מצליחה לצפות בנו מהצד.
על שפתיו שוב נח אותו חצי-חיוך, והנה, גם היא מתחילה לחייך
בתמורה, להשיב לו. רואים שנעים לה.
הוא מתחיל להתנשף, והתנשפויותיו הולכות וגוברות והופכות לרמות
יותר ויותר ככל שהיא נענית לו, ציפורניה ננעצות בגבו, חופרות
בהן מסילות ארוכות היורדות לישבנו, שיניה נושכות את שפתיה כאשר
היא דוחקת בו להכאיב לה, להיטמע בתוכה, להשכיח ממנה. הכל.

שפתיי מדממות ומבעד להתנשפויותיו אני דומעת, כמו באותו הבוקר.
מתוך בכי נרדמתי וכאשר עלה השחר לא הקצתי ליום חדש. אפילו לא
לרגע אחד של תמימות עיוורת.
עיני נפקחו לתהום של עצב, ומתוך עצב התרוממתי מהמיטה, מתוך עצב
התלבשתי, מתוך עצב זכרתי להוריד את הזבל בדרך החוצה.
מתוך עצב עניתי לו כאשר טלפן.
ומתוך רצון להכאיב לעצמי שאלתי אותו, במה הפרעתי לו בלילה
הקודם.
בתחילה ענה כי היה עם אנשים. ואז, כאשר שוב מתוך עצב, הגיתי את
שמו, אמר: "הייתי עם מישהי".

כאשר מגיע רגע השיא מצחו שטוף זיעה ולחייה רטובות מדמעות.
נוזלים מתערבבים זה בזה.
הטעות נשלמה.
הוא מתגלגל מעליה ונוחת על גבו באנחה, ומבלי להביט בה מדקלם
חלושות: "היית מדהימה."

נמנעת מלהביט בחלון, אני מתרוממת מהמיטה. מתוך קהות חושים אני
מתלבשת, מתוך קהות חושים אני סוגרת אחרי את הדלת, מתוך קהות
חושים צועדת ברחוב החשוך וכבר לא מרגישה דבר.