הסלון, המטבח, החדר שלי והחדר של ההורים שלי, השירותים והגינה.
אחרי שעברתי בכל המקומות האלה הגעתי למסקנה אחת - אני לא רוצה
להיות פה. רוצה לקחת את עצמי עם החלומות שלי, הרצונות שלי
והשאיפות שלי וללכת מפה. אני רוצה שאף אחד לא יבין מה קרה לי,
שבמושב תתפשט שמועה שהשתגעתי ושמו אותי במוסד. רוצה שידאגו לי
ויגידו לי להתקשר לפחות פעם בשבוע. רוצה לכתוב אימיילים קצרים
ויקרים, שההורים שלי ידפיסו ויתייקו. רוצה להיות היחידה
שמחליטה לאיפה אני הולכת ואם אי פעם אשוב. אני רוצה להאריך
שיער ושהקצוות יהיו מפוצלים ושרופים מחוסר טיפוח, לגדל
ציפורניים פראיות ולהשתזף (לראשונה בחיי). אני רוצה לעמוד על
הר ירוק ולקבל שפעת מהרוח, רוצה להתאכסן במוטל עלוב עם קירות
דקים.
יותר מהכל, אני רוצה לשכוח איך נראה הסלון, המטבח, השירותים.
לשכוח איך מריח החדר שלי בבוקר ואיך הוא מריח בלילה.
רוצה לא להיות פה כל כך הרבה זמן שלא אזכור איך נראים ההורים
שלי, איך מחבק אח שלי, איך מצחיק האח השני שלי, איך מנחמת
אחותי.
אני רוצה לא להיות אני, או להיות אני אבל לא האני שכולם מכירים
ויודעים בעל פה.
רוצה לא להיות קשורה לכלום, חוץ מלתיק שלי. רוצה להיות חופשיה!