עמי ישב במרפסת ביתו בקומה השמינית והשקיף למטה. כמה מבוגרים
עסוקים בתקיעת מסמרים למוטות עץ שיהיו פעם סוכה. ילדים
מתרוצצים, גוררים אחריהם ענפים מלאים עלים ששייכים לעץ מזן לא
ברור. בטח לא זה שצריך, אבל מספיק טוב לילדים שנוסעים באופניים
ביום כיפור.

קראו לו בכלל רחמים, אבל הוא התעקש על עמי כי שום קיצור לא
נראה לו, ואת השם האמיתי שלו תמיד שנא. מה הם חשבו לעצמם
ההורים שלו? איזה מין שם זה לילד?
הוא עדיין זוכר את אותו חג סוכות. איך הוא יכול לשכוח? הוא הרי
חי אותו כל יום מחדש. כמעט כל לילה הוא מתעורר מזיע, חושב שהוא
שוב שם, נרגע ושוב נרדם. זו היתה צריכה להיות הסוכה של המאה.
היא היתה אמורה לזכות במקום הראשון בתחרות בניית הסוכות של
השכבה. דינה כהן, הרכזת של השכבה, נכנסה לכתה יום אחד והודיעה
על התחרות. היא תמיד לבשה שמלות ארוכות עם פרחים סגולים. היה
לה משהו עם פרחים סגולים. איך אחרת אפשר להסביר את זה? והיו לה
הרבה שמלות: פרחים קטנים, גדולים, מאורכים, מעוגלים, עם עלים
או בלי עלים, על רקע לבן או על רקע צהוב, אבל תמיד סגולים.
כשמישהו פעם שאל אותו איך מגיעים לחדר של הרכזת הוא הסביר
וסיים ב-"היא זאת שלובשת שמלה עם פרחים סגולים". הוא לא ראה
אותה באותו היום אבל היה בטוח שהוא צודק. דינה כהן היתה היחידה
בביה"ס שאיתה יכל לדבר ולספר לה על צרותיו. היא לא עזרה לו
יותר מידי, אך תמיד הקשיבה ועודדה את רוחו. באותו היום היא
נכנסה לכיתה והסבירה איך משרד החינוך מעודד פעילות קבוצתית
בכיתות לחיזוק הקשרים החברתיים וביה"ס החליט להכריז על תחרות
בניית הסוכה היפה ביותר. יש להם שבועיים, עד כניסת החג, ומותר
להיעזר בהורים.

'חיזוק קשרים חברתיים'. 'קשרים חברתיים'. 'חברתיים'. המילים
האלה הסתובבו לו בראש כששמע אותה. הוא פרץ בצחוק היסטרי, כזה
שמעורבב בבכי שחוזר לצחוק ונגמר ביבבה חלושה. אבל זה התרחש רק
בליבו. פניו נשארו קפואות, כפי שהיו בדרך כלל, מלבד רעד קל בפה
שהיה סגור בחוזקה כדי ששום דבר לא יפרוץ החוצה. הוא רצה לצעוק
"על איזה קשרים חברתיים את מדברת לעזאזל?! נראה לך שמישהו מכאן
הוא חבר שלי? כל החארות האלה לא שמים עלי! ואני בטח לא רוצה
'לחזק' את הקשרים ה'חברתיים' שלי איתם!!" אבל שתק.

הוא ניסה כמה פעמים במהלך אותם שבועיים להשתתף בהכנות, אבל על
כל מה שעשה הם לעגו ואמרו שזה לא שווה כלום ושבכלל הם לא
צריכים עזרה מערבי כמוהו. הוא לא היה ערבי אבל אבא שלו כן נולד
בקהילה יהודית בסוריה ועלה בגיל 5. עמי עצמו בכלל נולד בחיפה.
לילדים בגיל 12 זה לא משנה. עבורם הוא היה ערבי מלוכלך והם לא
רצו אותו.
המחשבות להחזיר להם החלו להופיע. לפעמים היה מדמיין לעצמו
רחמים אדום וקטן עם קרניים וזנב שיושב לו על כתף שמאל והיה
משדל אותו לנקום בהם על כל מה שעוללו לו. אז היה מופיע עמי קטן
ולבן עם כנפיים, מתיישב על כתף ימין ומרגיע אותו. הוא ראה
סצנות כאלה בכל מיני תוכניות טלוויזיה ואימץ לעצמו את הרעיון,
כדרך להתמודד עם חייו הסיוטיים. באותו היום הקרניים והזנב נצחו
את הכנפיים.

אביו ביקש ממנו לרדת לאוטו ולהעלות הביתה ארגז עם ירקות שקנה
והשאיר בתא המטען. עמי לקח את המפתחות וירד למטה. בתא המטען של
הכרמל הישנה היה מונח ארגז עם ירקות שהתחממו בחום הלוהט ששרר
ברכב שעמד בשמש. הוא הוציא את הארגז והניח אותו למרגלותיו, כדי
שיוכל לסגור את מכסה תא המטען. רגע לפני שהניף את ידיו הבחין
בג'ריקן ששכב בפינה. הוא ידע מה הוא הכיל, וידע מה הוא רוצה
לעשות איתו. מאז הפעם ההיא שהם נתקעו בלי דלק בכביש ואדי ערה,
אביו תמיד החזיק מיכל נוסף, שיהיה. הוא שלח את ראשו לצדדים
ולמעלה למרפסות הבניין, לוודא שאיש לא מבחין בו, הניח את
הג'ריקן המלא על שקיות המלפפונים והעגבניות, נעל את האוטו
ונכנס עם הארגז לחדר המדרגות. את הג'ריקן הוא החביא בחדר של
שלום המנקה, מאחורי הארון הישן, ועם הארגז עלה הביתה.

למחרת, יום הלימודים האחרון לפני חופשת סוכות, התקיים טקס
בחירת הסוכה המנצחת. תלמידי ארבע הכיתות של שכבה ו' התכנסו
סביב ובתוך ארבע הסוכות שנבנו. אף אחד לא שם לב לחוסר של תלמיד
אחד מכתה ו' 2. תלמיד שהסתתר על גג הבניין הסמוך. תלמיד שאיבד
כל רצון לחיות. תלמיד שהחליט שלא מגיע לאף אחד אחר לחיות גם
כן. תלמיד שאיבד כל צלם אנוש.
משהו נזרק מגג הבניין אל הרחבה שתחתיו. זה היה בקבוק קוקה-קולה
קטן מזכוכית, מלא בנוזל שקוף, כשלפייתו מחובר סמרטוט בוער.
הבקבוק פגע בקרקע סמוך לסוכה של ו' 4 והתלקח. טלי קרן היתה
הראשונה ששמה לב לאש שאחזה בסוכה של כתתה. "שריפה!!!" היא צעקה
והחלה לרוץ. האש שהתחילה מן הסכך התפשטה במהירות לסדינים שהיוו
את קירות הסוכה. שמונת הילדים שהיו בתוכה הספיקו לברוח ממנה
שניות לפני שהיא התמוטטה. הם הספיקו לראות עוד בקבוק תבערה
מושלך לעברם ולעבר הסוכות האחרות. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד
אחד.
הרחבה הפכה למוצג פירוטכני. ארבע לפידים גדולים שעד לפני דקות
היו סוכות מקושטות בערו במרכזה, וילדים התרוצצו בהיסטריה.
הדבר האחרון שנזרק מגג הבניין היה ילד צנום, בחולצת בית ספר,
עם שיער כהה ועיניים עצובות בהם מבזיק ניצוץ של טירוף. הוא פגע
באספלט החם ושלולית אדומה כהה החלה להיווצר סביבו.

שתי דקות קודם לכן עמד עמי מחוץ לסוכה של כיתתו והביט במבט
משתאה על הטירוף שהתרחש מול עיניו. מוקדם בבוקר הוא עבר בחדר
המנקה שבקומת הקרקע בבניין שבו גר, אך הדלת היתה נעולה. הוא
רצה להכין לילדים בכיתה הפתעה ולשרוף את סוכתם לפני שכולם
מגיעים. "נראה את הערימה של האפר זוכה בתחרות" הוא חשב לעצמו
לפנות בוקר, לפני שקם. כשראה שהדלת נעולה התאכזב והלך לביה"ס
בידיים ריקות וילקוט. וכעת לא האמין למה שקרה. כאילו מישהו קרא
את מחשבותיו והוציא לפועל את תוכניתו, אבל שינה אותה מוונדליזם
למעשה טרור. הדבר שמשך את תשומת ליבו וקטע את מחשבותיו היה בד
פרחוני שהציץ מאחת הסוכות. פרחים סגולים על רקע לבן שהפך בחלקו
לאפור, בחלקו לשחור, וחלקו בהק באדום כשמעליו להבה צהובה
אדומה. מתוך הבד הציץ זוג רגליים עם נעלי עקב. הוא זינק לסוכה
הבוערת בניסיון לחלץ אותה. זו היתה הסוכה האחרונה שעדיין עמדה.
הוא כמעט הספיק לשלוף החוצה את מה שנשאר מדינה כהן, כשהתמוטטה
הסוכה והוא בתוכה. הוא שמע צעקות וצרחות והריח את ריח הבשר
החרוך לפני שאיבד את הכרתו.

עמי ישב במרפסת ביתו בקומה השמינית והשקיף למטה. עברו 32 שנה
מאז אותו יום ארור.
הוא נזכר איך סיפרו לו על יוני בדש שהתאבד בקפיצה מבניין ביה"ס
אחרי שהשליך בקבוקי תבערה על הסוכות. "הוא היה במצוקה נפשית
קשה", הם אמרו אז, "אבל אי אפשר היה לחזות מראש את מה שעשה".
יוני בדש גר בבניין לידו. הוא כמעט לא דיבר איתו ולא ממש הכיר
אותו. מידי פעם היה רואה אותו עומד ומביט בו, אך כשעיניהם
נפגשו תמיד הסיט את מבטו והמשיך לדרכו. לפעמים הוא מצא את עצמו
תוהה איך שני ילדים פגועים שגרים בסמיכות לא התחברו, אך לא
היתה לו תשובה. הוא נזכר איך לאחר חודשים של טיפול נמרץ קרא
בעיתון ששמרו לו, על כך שמורה אחת נהרגה באירוע, 32 תלמידים
נפגעו באורח קל, ותלמיד אחד נכווה קשה והוכרז נכה בשיעור של
%95.

הוא התרחק מהתריס והסיע את כסא הגלגלים החשמלי אותו הפעיל עם
זרת יד ימין בחזרה אל חדרו. דמעה זלגה מעינו. הוא אפילו לא יכל
לנגב אותה.

שלושים ושתיים שנים ויומיים קודם לכן, ילד צנום עם עיניים
עצובות נכנס לחדר המנקה בבניין הסמוך לבניין מגוריו והוציא משם
ג'ריקן מלא בדלק אוקטן 91 לאחר שראה ילד שכן מסתיר אותו שם.
הוא ידע מה הוא רוצה לעשות.