אני חושב שהיא עקבה אחריי מהבר האסיאתי.
למרות שהבחנתי בה רק ברחוב ההומה והצפוף. היא הייתה שם פתאום.
בין כל האנשים. הבחנתי דווקא בה מכולם. למרות זאת, אני חושב
שהיא עקבה אחריי מהבר האסיאתי.
בדיוק עמדתי לחצות את הכביש כשהיא נגעה בכתפי. הסתובבתי.
"בדידות. היום הגעת טיפה מאוחר, לא?"
"זו החשיכה, מותק." היא אמרה בקול הצרוד והסקסי שלה. הקול
שמלטף אותי לפני השינה כל לילה. "החשיכה באה מאוחר היום." היא
התקרבה.
יכולתי להריח אותה. הריח הייחודי רק לה. מר ומתוק, קצת כמו
רחוב ריק אחרי הגשם. הריח הזה שאומר לי כל לילה שאני לבדי,
איתה.
"אתה יודע," היא הקניטה אותי בחצי חיוך, "אני אף פעם לא באה
במהלך היום."
"בדידות, שנינו יודעים שזה לא נכון." חייכתי וחיבקתי אותה.
"איפה היית היום? התגעגעתי אלייך."
היא עטפה אותי בזרועותיה. ראשה על כתפי. ראשי על כתפה. חום
גופה בלילה הקריר והריח שלה, של אחרי הגשם. עמדנו כך ברחוב,
שותקים. אני והבדידות היפהפיה שלי. הרחוב היה מלא באנשים, צפוף
ורועש, אבל היינו רק שנינו והשקט שבינינו.
"בוא," היא אמרה אחרי כמה דקות, "אתה צריך ללכת לישון."
הלכנו ברחובות ובסמטאות ואיתה שוב לא הייתי לבד. כשהגענו לחדר
שלי אני התפשטתי ונכנסתי למיטה והיא ליטפה לי את הראש, כמו
שהיא עושה כל ערב.
"שקט, חמוד שלי." היא לחשה כמו שהיא לוחשת כל ערב.
"רגע, אולי אני אצא ואסתכל על האנשים ברחוב. או אולי אני אלך
לאיזשהו בר באיזור לשתות עוד משהו לפני השינה," חשבתי שאולי
אני גם אפגוש מישהו, "אני מבטיח לחזור יותר מאוחר." ראיתי
שעיניה מתקדרות, אבל היא המשיכה לחייך.
"מותק, כבר מאוחר. למה שתרצה לעשות את זה?"
"אני לא רוצה להרגיש בודד עדיין." החלטתי להיות כן איתה.
"אתה לא בודד, יש לך אותי." היא ענתה באופן די צפוי.
"זו בדיוק הנקודה," ניסיתי כמה שפחות להעליב אותה, אבל זה יצא
לי. התחלתי לקום.
"מצטערת. זו לא ההחלטה שלך." היא דחפה אותי בעדינות, אבל בכוח
חזרה למיטה."
"אבל-" ניסיתי למחות, למרות שידעתי שאין שום דרך לנצח אותה.
"בלי אבל," היא הניחה אצבע על שפתיי. האצבע שלה הייתה כל כך
רכה וחמה, "אתה נשאר פה איתי. זו פשוט לא ההחלטה שלך. ככה
זה."
רציתי לקום, לצאת, לראות אנשים, אבל ידעתי שהיא צודקת. אני
נשאר איתה. זו פשוט לא ההחלטה שלי. ככה זה.