חנינו את האוטו ויצאנו לרחוב שבו גרנו, הבאנו שקיות מהסופר
וכמובן שהיה את הציוד האישי של כל אחד מאיתנו. התחלנו לפרוק את
השקיות החוצה והתכוננו לעלות.
על המדרגות לפני חדר הכניסה ישבה הילדה של השכנים, היא נראתה
מדוכאת או שפשוט ההמתנה נמאסה עליה, בכל אופן  על פניה לא
ניכרה ההנאה הבלתי נגמרת של החופש הגדול, יותר כמו ילדה
שהתבגרה בטרם עת וכבר הבינה מה מצפה לה.
באותו רגע יצאו מחדר הכניסה שני ילדים קטנים ממנה בנפח והם
התחילו לדבר ולצחקק, כנראה שהיא היתה בסדר, פשוט משועממת, אני
מכיר את ההורים שלה וגם נראים הם משועממים ומשעממים, זה עובר
בתורשה.
שני הילדים נראו מאושרים באופן לא רגיל, את שניהם לא הכרתי, אך
על אחד מהם יכולתי בקלות להבחין שהוא בנם הקטן של השכנים שגרים
מול הורי הילדה, באותה קומה שבה אני גר, שניהם חבשו כיפות
גדולות מספיק בכדי לכסות את כל ראשם ועוד תהיה שארית להכנת
ציפה, לקטן מביניהם היו פאות שהשוו לו מראה של ישו בילדותו,
תמים ורך, אך בלתי נמנע ממנו לעמוד בניסיונות רבים מכפי גילו.
כל הזמן הזה השטן התבונן מהצד ביודעו שזהו, זהו הילד אותו יש
להעמיד בניסיון, הוא הגיע להחלטה זריזה ואכזרית והשתלט על
חברו, שכנראה בשל גילו וגודלו הייתה לו השפעה כלשהי על הצעיר.
ראיתי את המבט השטני ההולך ומתפתח על פני הגדול מביניהם,
כעווית כאב מהנה שאין רוצים להתחמק מפניו למרות הידיעה שיגרום
סבל. ברגע של הטפה פשוטה הצביעה הגדול על גור חתולים שצעד
ברחוב בדרכו אל מתחת למכונית חונה, בשביל להתחמק מהשטן שברגע
זה כבר השתלט על כל הסצינה, זהו, ההשתלטות עכשיו פשוטה יותר
מאשר לגנוב לילד את המכחולים שהחזיק. ההבעה השטנית עברה בקלות
לקטן, שעכשיו היה בדרכו אל החתול, בגרונו צרחת שטן נוראית שגם
מלך החיות הי נחרד לשומעה, קל וחומר הרך החתולי שקיבל שיעור
ראשון בהימנעות מגע עם בני אנוש.
למזלו של הילד הייתי שם מוכן ומזומן לקבל עלי את השטן, לי יהיה
קל יותר להתמודד מול אכזריותו. השאגה עברה אלי עכשיו, ובתנועות
כבדות כמי שעול על כתפיו התקרבתי אל השניים, גערותי כמעט
והעיפו את כיסויי ראשם והמילים היו מכוערות כמו השטן עצמו:
"אני אערוף את ראשכם הקט, אך תעיזו אל בן תמותה להעיף מבט".
הילדים נחרדו וכך גם הצופים, נשארתי קר רוח אך הרגשתי שהוא עוד
שם, ידעתי זאת מאחר ובכך שנתתי לו גופי כבית לקח הוא את הדם
והשאיר מעט חומר כימי שזרם בגופי במהירות גבוהה הרבה יותר
עכשיו, מאחר והיה מועט, היה צורך למלא את החלל במיומנות גבוהה
יותר.
שני הילדים חזרו אל הבעתם הילדותית הרגילה, לא שמחה עכשיו, אך
לא שטנית, דברי הגיעו לאוזניהם ושניהם פנו בבושה נבוכה ללכת אל
תוכניותיהם שנקטעו עם בוא הרשע הרגעי.

לאחר שעה קלה חזרתי אל גופי והדם החל לזרום כבכל יום שבו אני
עצמי.
לא בכל יום אני עצמי. לפעמים הוא מבקר אותי, אך באותו יום
מצפוני גירש אותו והשתלט עלי בתחושת כאב מטאפיזית, העייפות
הצטברה לכדי אפיסת כוחות והשינה נפלה כקרן אור באותו היום
השחור. למחרת ראיתי את הילד ביוזמתי והתנצלותי התקבלה במבוכה
מובנת לגילו, כמו אמר, צדקת בגערותיך וצדקת בהתנצלותיך,
הושעתה.
התמזל מזלו של הילד הרך, אם לא היה עובר אלי היה עושה בית קבע
בגופו, אולי.
אצלי הוא עבר כבר הרבה ויודע שלפעמים יכול למצוא מנוחה, לא
שחסרות לו ישויות שיקבלוהו בברכה.
הילד אולי ניצל לעד, אין לדעת בשלב זה, יהיו עליו עוד ניסיונות
רבים שבחלקם יעמוד ובחלקם לא, רק לקוות שיהיה שם מי שיקח את
השטן לחיקו ויגמול אותו.