זמן סוף סוף הדביק אותי בבר אסיאתי. לא היה שום דבר אסיאתי בבר
הספציפי הזה, למעט העובדה שהוא היה באסיה. בלהאסה, טיבט.
למעשה, להאסה הייתה המקום האחרון שבו ציפיתי שהזמן ידביק אותי.
עיר כל כך איטית, הזמן בה לא זז. בכל מקרה, הבר האסיאתי לא היה
אסיאתי. לא שאני יודע מה אמור להיות בבר אסיאתית אבל - טוב,
הבנתם את הנקודה.
רק עוד דבר אחד בנוגע לזה. תעשו עם זה מה שבא לכם. בכל בר יש
לכם אלכוהול מסוגים שונים, מוסיקה מז'אנרים שונים וריח. ריח
שהוא התערובת של אלכוהול, בדידות, ייאוש והשמחה שבאדישות. הסוג
הזה, של השמחה שבאדישות זה הסוג הכי ממכר של שמחה, חוץ משמחה
לאיד והוא מגיע בלי רגשות האשם שנלווים לשמחה לאיד. אני מניח
שזו הייתה התערובת המשכרת הזו שמשכה אותי לבר, למרות שהייתי
במסע רוחני. או אולי בגלל המסע הרוחני - אחרי הכול אין דבר
יותר רוחני מהתערובת של בדידות ואדישות. הרי אנשים דתיים וכאלה
שמעמידים פני דתיים עובדים שנים להשיג את שתי התכונות האלה,
שתי הגישות האלה לחיים. בדידות ואדישות. זו, למעשה הנירוונה
הבודהיסטית.
אני חושב שאותה תערובת משכה גם את זמן לבר וכך הוא הדביק אותי
לבסוף. זמן נכנס עייף ואיטי דרך הדלת המעוצבת בסגנון מקומי.
מעבר לדלת הכול היה כמו בכל מקום - בר, בלי שום דבר אסיאתי
בתוכו.
"אהלן, זמן." אמרתי. הוא תפס כיסא גבוה והתיישב לידי על הבר.
"היי." הוא אמר בעייפות רבה מכרגיל. זמן היה עייף בדרך כלל,
אבל אני הבחנתי שהפעם משהו לא בסדר.
"סוף סוף הדבקת אותי, מה? מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" חייכתי
אליו.
"מצטער שהיית צריך לחכות לי. חיכית הרבה?"
"לא. יומיים או משהו כזה. זה בסדר, הילכתי ברחובות מנסה להרוג
את הזמן...", חייכתי שוב.
הוא ניסה לחייך גם ויצא לו משהו אפילו יותר מדוכא.
"מה קרה?" החלטתי לשאול ישירות.
"אין לכם מושג מה זה להיות זמן-"
"מה בשבילכם?" הברמן ניגש וקטע את ההשתפכות של זמן. הוא היה
במצב רוח מרומם כי הוא קיבל את מספר הטלפון של הבחורה שישבה
בקצה הבר. הוא ניסה להתחיל כבר שעה ולבסוף היא נשברה ונתנה
מספר. לדעתי, היא שיקרה לו, אבל עכשיו כבר אי אפשר לבדוק  את
זה.
"בירה", אמר זמן.
"ועוד אחת בשבילי", אמרתי.
"מיד מגיע." ענה הברמן.
"אל תבנה על זה", אמר זמן לברמן וקרץ לי.
"סליחה?" שאל הברמן, לא היה לו סיכוי להבין את הבדיחה האכזרית
הזו של זמן והוא החליט להתעלם, בין השאר כי עד עכשיו היה לו
ערב לא רע, "דקה וזה מגיע." הוא עשה בחוכמה.
"או. זה יותר טוב." זמן הסתכל בשעון שלי, "אבל אתה תצטרך
למהר." הוא הקיש באצבעו על השעון שלי.
"מה?!" הברמן שכח מהבחורה ומהטלפון בבת אחת והתחיל להתרגז.
"אל תעמוד שם ותבהה בי ככה," אמר זמן והסתכל שוב בשעון שלי,
"כבר איבדת 10 שניות."
"עזוב. תתעלם מחבר שלי," ניסיתי להציל את המצב ואת הברמן, "הוא
שיכור."
זה היה מאוחר מדי. הברמן תפס את זמן בשרוול וקירב את הפרצוף
שלו לפנים של זמן.
"יש לך דקה. לעוף מפה." הוא אפילו לא צעק, אבל הוא היה מעוצבן.
הוא קרא לשני הסלקטורים הבריונים שתפסו אותנו וזרקו אותנו
החוצה.
בזמן שהם סחבו אותנו החוצה, מחזיקים אותנו בחולצות כמו שתי
שקיות זבל, שמעתי את הברמן נחנק ונופל. הוא גרר איתו לרצפה את
כל הבר. כוסות, בקבוקים וצלחות קטנות לפיצוחים נפלו איתו
ונשברו ברעש נורא. קמה מהומה ואז המאבטחים זרקו אותנו לשקט של
הרחוב.
על המדרכה זמן עזר לי לקום. "לא היית צריך לעשות את זה."
אמרתי.
"אני עובר משבר," זמן יישר וניקה את החליפה השחורה שלו, "וחוץ
מזה, הוא עישן ושתה כל כך הרבה שזה היה הזמן שלו." אף פעם לא
יכולתי להגיד אם זמן אומר את הדברים האלה בכוונה. תמיד הייתה
לו הבעה של חיוך שמגיע, אבל החיוך מעולם לא הגיע. הוא אף פעם
לא ממש חייך.
"מזל שלא שתית," אמרתי, "היית הורג את כל הבר."
זמן צחק לשנייה. הצחוק שלו תמיד היה מאולץ וקפוא. כמו רובוט.
מה שהפתיע אותי היה שאחרי שנייה הוא התחיל לבכות. בכי אמיתי.
עם דמעות והכול. כמו ילד קטן. זה התחיל שקט, מכונס בעצמו ואז
התפרץ למעין יללה שלא יכולתי לשמוע. הוא פתח את הפה וצעק בלי
קול על העולם, דמעות זולגות לו מהעיניים. זה בכלל לא היה
רובוטי או מכני, זה היה אמיתי. מהבטן. בחיים שלי לא ראיתי ככה
את זמן.
הוא חזר והתכנס בתוך עצמו. מחזיק את הראש בידיים ומתמוטט
לישיבה על שפת המדרכה המלוכלכת. ואז הוא התחיל לדבר בשקט
ובכעס.
"יש לך מושג מה זה להיות אני?" הוא התחיל להזיל ריר, ממש כמו
תינוק, "אתה בכלל יודע איזה חיים מטורפים אני חי-"
"אתה לא." קטעתי אותו.
"מה?!" הוא הרים את הראש והביט בי. העיניים שלו היו אדומות
לחלוטין. לא אדומות כמו כשאנשים רגילים בוכים. אדומות לחלוטין.
רק האישונים שלו היו שחורים וגדולים. הוא מחה את הריר שלו עם
השרוול.
"אתה לא חי," הסתכלתי לזמן בעיניים, "אתה מתקיים. מקסימום,
מתקיים."
"מה?" הוא לא הבין, "מה לעזאזל ההבדל?" הוא התחיל להתרגז, אבל
אני כבר לא פחדתי שהוא יהרוג אותי או משהו מהדברים האלה.
"לחיות זה תחושה. משהו שאתה מרגיש," אמרתי, "להתקיים זה עובדה.
אתה קיים - עובדה. אבל אתה לא חי. אתה לא מרגיש את זה."
הוא הסתכל עליי, בעיניים האדומות שלו. הוא היה המום, הוא לא
ידע מה לענות, או מה לחשוב. הוא לא הבין מי אני ומאיפה באתי
ומה פשר הדברים המוזרים שאני אומר. כעבור דקה הוא הסתובב
והלך.
זמן המשיך משם הלאה ואני עמדתי ברחוב ותהיתי אם יש פה עוד ברים
אסיאתיים בסביבה.